Follow by Email

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

פרידה מלאה (גרנק) כהן

 השבוע נפרדנו מלוחמת לח"י אמיצה – לאה (גרנק) כהן.
לאה לקחה חלק במאבק המחתרות כבר בגיל צעיר. עוד בהיותה תלמידת גימנסיה הצטרפה ל"הגנה" אך מדיניות ההבלגה עוררה את התנגדותה והיא חיפשה דרך לפעילות אקטיבית יותר. ההזדמנות נקרתה לפניה כשהכירה את יעקב גרנק (דב הבלונדיני), אחד הלוחמים הכריזמטיים של לח"י. עד מהרה פרחה האהבה בין השניים ולאה גויסה לשורות לח"י. "את תהיי אשתי אם תרצי בכך או לא" אמר לה דב.
"בהתחלה הוא לא אפשר לי לצאת לפעולות והדבר מאוד פגע בי." נזכרה לאה בראיון לעתון נעמ"ת "בעקבות זאת סירבתי להינשא לו אלא אם כן יכיר ביכולתי לפעול במחתרת כאחת מהשורה".
וההכרה לא אחרה לבוא. במחתרת עסקה לאה כמעט בכל. היא הדביקה כרוזים, ערכה מעקבים, סיורים ותצפיות, היתה אחראית על העזרה הראשונה, השתתפה בפעולות החרמה, הדריכה בחורים באימוני שדה ושימשה מוקשנית בפעולות מבצעיות רבות, באחת מהן נתפסה ונאסרה.
ב-1946 נישאו לאה ודב. מתנת החתונה שקיבלה היתה לפקד על פעולת מיקוש.
עם קום המדינה שובצו שניהם בחטיבה 8 של צה"ל.  לאה היתה מפקדת פלוגת הבנות. דב פיקד על פלוגה בגדוד 89.   
בנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 1948, נפל דב בקרב על עוג'ה אל חפיר. כשנפצע, סיפרה לאה, הרגישה שקרה לו משהו וחשה למקום אך כבר לא יכלה לעזור לו. כל שנותר לה לעשות היה לנגב את דמו ולעטוף את ראשו במטפחתה.
לאה נישאה בשנית למשה כהן וזכתה לילדים ולנכדים. עד צאתה לגמלאות עסקה בחינוך והוראה ואף היתה פעילה בעמותת חטיבה 8.
היא תישאר בזיכרוננו כלוחמת נועזת וכאישה נמרצת בעלת מזג תוסס ונחוש.

יום שני, 11 בינואר 2016

ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט

 במאי 1948 מונה על-ידי האו"ם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט לתפקיד מתווך בין היהודים לבין הערבים שלחמו זה בזה בארץ ישראל. הצעתו של ברנדוט לפתרון הסכסוך הארצישראלי היתה תכנית מדינית שהגיש לאו"ם ואלה  עיקריה:
·        עבר הירדן ייכלל בחלק הערבי של המדינה המוצעת.
·        ירושלים תימסר למדינה הערבית.
·        הגליל המערבי, שהיה אמור להיות שטח ערבי, יועבר למדינה היהודית, אך במקום הגליל ייקרע הנגב מהמדינה היהודית ויימסר לערבים.
·        נמל חיפה ונמל התעופה לוד יהיו תחת שלטון בינלאומי.
·        החזרת 300,000 פליטים והגבלת העלייה היהודית.
תכנית ברנדוט
       תכנית ברנדוט – כך זה נראה על המפה

מובן שאיש ביישוב היהודי לא שמח על הצעתו של ברנדוט והממשלה הזמנית דחתה את התכנית מכל וכל. אנשי לח"י סברו כי לאחר שנים של חירוף נפש, לא ייתכן כי תינתן לרוזן שבדי כלשהו הרשאה להחליט על גורלה של מדינת ישראל, על גורלה של ירושלים ועל גורל העלייה בעוד רבבות פליטים מצטופפים במחנות. עבור מרכז לח"י מנוי וגמור היה שיש לסלק את הרוזן לפני שהצעותיו יהיו לעובדות מחייבות בשטח. חברי לח"י הטיפו לגירוש ברנדוט בעיתונים, בכרוזים ובהפגנות  אך אלה לא השפיעו על מהלך המאורעות וברנדוט המשיך לקדם את ביצוע תכניותיו.

  חברי לח"י הגיבו בכרוזים ובהפגנות

ב-17 בספטמבר 48 נורה ונהרג ברנדוט בשכונת קטמון בירושלים, בשעה שעשה את דרכו בשיירה של שלוש מכוניות. כשעברה השיירה את הרחוב הראשי של קטמון חסם את הרחוב ג'יפ צבאי וממנו קפצו שלושה צעירים. אחד מהם ירה ברוזן ובאחד מעוזריו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, והרגם. שלושת הצעירים הסתלקו מהמקום.
גוף בשם "חזית המולדת" פרסם הודעה בעיתונות על הוצאתו להורג של ברנדוט בגין תכניתו ששללה את ריבונותה של מדינת ישראל והיוותה סכנה לעצם קיומה. לימים הודה יהושע כהן, מלוחמיה הוותיקים של לח"י, שהיה לחברו של בן גוריון כי הוא אשר היה אחראי להתנקשות בחייהם של ברנדוט וסארו.   
בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את הפקודה למניעת טרור המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. אף על פי שהמחתרת התפרקה באופן רשמי, הוכרזו לח"י ו"חזית המולדת" כארגוני טרור ומאות אנשי לח"י נעצרו. היה זה, למעשה, חיסולה הסופי והמוחלט של שרידי  מחתרת לח"י ועמו בא הקץ לתכנית ברנדוט.

יום שני, 9 בנובמבר 2015

השפעה והשראה – ברית הבריונים

אחת ההשפעות העיקריות על האידיאולוגיה של לח"י הייתה משנתה של תנועת "ברית הבריונים" שפעלה בארץ בשנים 1930 - 1933. הייתה זו קבוצת צעירים רוויזיוניסטים שהתנגדה לשלטון הבריטי בארץ ישראל. היא מנתה כמה עשרות חברים ובראשה עמדו שלושה אישים שכונו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, ד"ר יהושע ייבין והמשורר אורי צבי גרינברג. שמה ניתן לה ב-1931 על שם הבריונים מגני הבירה בימי הבית השני ונלקח משירו של יעקב כהן "בריונים".

                                                       ה"שלישייה"

לאחר אזלת היד שהפגינו הבריטים בהגנה על יהודים במאורעות תרפ"ט, טענו ראשי התנועה כי הבריטים לא יכולים ולא רוצים לדאוג לביטחונו של היישוב היהודי וכי יש לגרשם ולכונן שלטון יהודי בארץ, אפילו בכוח הזרוע. שאיפתם הייתה להקים תנועה מחתרתית שתשיג נשק ותפתח במלחמה כנגד האנגלים.
רבים לא הסכימו עם רעיון זה, לא ביישוב ואף לא בתוך התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, שתמך בהידברות ושיתוף פעולה עם הבריטים לא ראה בעין יפה את פעילות הקבוצה ואף על פי כן חבריה החלו לפעול. הם ארגנו הפגנות נגד בכירים בריטיים ונגד המדיניות הבריטית וקראו לסילוקה של בריטניה מארץ ישראל, אולם פעילות זו לא נמשכה זמן רב.
בעקבות רצח חיים ארלוזרוב נעצרו אב"א אחימאיר וכמה מחבריו בחשד לביצוע הרצח. הנאשמים הועמדו לדין ובסופו של דבר זוכו, אבל התנועה התפרקה ונעלמה מהזירה הפוליטית.

מאבקם של חברי ברית הבריונים אמנם לא התגבש לכדי מעשים משמעותיים אבל הרעיון לפעולה אקטיבית נגד הבריטים נשאר וזרע את הזרע האידאולוגי שהשפיע על יאיר והוביל להקמת לח"י.

יום שני, 12 באוקטובר 2015

אנשי לחי"י עונים: האם יש מקום להשוואה בין ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בארץ לפני קום המדינה, לבין ארגוני המחתרת הפלשתיניים הפועלים כיום?

מלכה בנטוב: אני רואה הבדל גדול מאוד בין ארגוני המחתרת בארץ לבין ארגוני המחתרת הפלסטינים. אנחנו, הלח"י, מלחמתנו היתה כנגד אלה ששלטו בנו ועושי דברם, אנשי משטרה, בולשת וצבא. עשינו הרבה מאוד כדי שלא לפגוע באזרחים סתם ובוודאי שלא להכות נשים וילדים.
שני חברים יקרים, שני האליהו הקריבו את חייהם במצריים כי לא רצו להציל את חייהם על חשבון חייו של שוטר מצרי חף מפשע וגישה זו היתה פני החינוך שלנו.
לא פעם נמנענו מפעולות חשובות (כמו אחת ההתנקשויות בסרג'נט קולי בחיפה) מכיוון שברגע שהתכוונו לפגוע בו עברה במקום אישה עם תינוק בעגלה. ודוגמאות כאלה יש הרבה.
כמובן, שלא תמיד הצלחנו וגם אזרחים חפים מפשע נפגעו, אבל זו דרכה של מלחמה ותמיד הצטערנו והתנצלנו על התקלה.
ולכן אין אפשרות להשוואה. נכון, גם הם הפלסטינים, רוצים בחופש ובעצמאות ועל זה אין לי ויכוח איתם אך דרכיהם פסולות. אני מקווה שיבוא יום ונוכל לחיות בשלום בשתי מדינות נפרדות, אף כי כיום הדבר הזה נראה כחלום רחוק.

חיים בן ישראל: הדמיון הוא באופן הפעלת הכוח, באופן טכני בלבד, מהותית אין כל דמיון. המחתרת הפלסטינית לא מתחשבת ונלחמת בילדים ונשים. בלח"י נזהרנו. לעתים ביטלנו פעולות בכדי לא לפגוע באזרחים או נשים. הפלשתינים נלחמים נגד אזרחים, נגד טף וזקן, מעשיהם גובלים ברצח בדם קר, לדוגמא במעלות, באוטובוס של ילדים וכיו"ב.

אליעזר בן עמי: השוני הוא עצום בעצם המוסריות של המלחמה והמלחמה עצמה ולדוגמא, המדינה והשטח שמעולם לא היו בשליטת עם וממלכתו פרט למדינת וממלכת ישראל או יהודה ושומרון שקיימו כאן ריבונות, תרבות, חקלאות, וממלכות עצמאיות יהודיות. שטח א"י אכן נכבש ע"י מעצמות כמו מצרים, פרס, אשור, יוון ורומי או עותמנים ואנגלים בסוף, אך לא נשלטו ע"י תושבי הארץ המקומיים. לערבים לדוגמא עשרות מדינות בהן הם שולטים וגרים אך כאן מעולם לא קיימו מדינה עצמאית ואנו שבנו לארצנו ממנה גלינו.
ארגוני המחתרת היהודיים לא רצחו ילדים, נשים ואזרחים סתם בכוונה תחילה, הן בריטים והן אחרים. פרט למעשי תגמול בודדים נגד ערבים כצעד מחאה על הרציחות בדרכים וביישובים, במאורעות 1936-39, בשבירת ההבלגה שהוכרזה ע"י המוסדות.

יעקב בנאי: ההבדל הברור והתהומי באופן הפעולה בינינו לארגוני הטרור הפלשתיני הוא שהם עוסקים בטרור ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים ובילדים. אנו, לעומת זאת, למרות שהיו בארץ כמאה אלף בריטים עם משפחות וילדים ובכל משך 8 שנות המחתרת לא נפגעה אף אישה, אף פקיד ואף ילד אנגלי והם יכולים היו לנסוע בשלווה לבית הספר, לצאת חפשי לקניות ולנהל אורח חיים אזרחי ותקין ללא פחד הטרור.

דוד שומרון: כפי שכבר ציינתי, הארץ הזאת היא של עם ישראל. מאז חרב הבית השני- לא קמה כאן שום מדינה אחרת, ומכל מקום שום מדינה ערבית. הארץ היתה תמיד פרובינציה של אימפריה זו או אחרת.
המוסלמים, או אם תרצו, הערבים, באו הנה לעבוד אצל היהודים או אצל האנגלים, השתקעו, נשאו נשים, בנו חושות והפכו לתושבים. אבל אין להם שום זכויות על הארץ ובתוך הארץ. אלה הטוענים שחלקת אדמה זו היא של אבותיהם , משקרים. הם אף פעם לא קנו את האדמה עליה הם יושבים.
 המחתרות נלחמו נגד הבריטים שישבו כאן ככובש זר שהגיע הנה ממרחק של חמשת אלפים קילומטרים, בתוקף מנדט להקים בית לאומי יהודי. הם מעלו בתפקידם, עשו את ההפך מהמוטל עליהם, תמכו בערבים, הפלו את היהודים לרעה, סכסכו ומה לא. הם לא פיתחו את הארץ, לא בנו, לא הקימו מפעלים תעשייתיים, לא עשו חקלאות... ולבסוף עלו על אוניות וחזרו הביתה לאנגליה לשמחת משפחותיהם.
לעומת זאת- הפלשתינים נלחמים נגד מיליוני ישראלים היושבים על אדמתם, עליה הקימו ערים, כפרים, תעשיה וחקלאות ופיתחו ערכי תרבות נכבדים ויצרו בסיס כלכלי עליו מתקיימים הפלשתינים. הפלשתינים לא הקימו כאן שום דבר. לא תעשייה ולא תרבות כלשהי. הפלשתינים שואפים 'לחסל את הישות הציונית' משמע לסלק אותנו מכאן. זו שאיפה אבסורדית: בימנו לא מסלקים חמישה וחצי מליון אנשים.
 המחתרות היהודיות לא עסקו בטרור כמשמעו. הם היו לוחמי גרילה, פרטיזנים, הם פגעו בחיילי הכובש ובשוטריו, בבסיסיו במחנותיו ובמפקדותיו (ולפעמים בנציגיו).
 הפלשתינים עוסקים בטרור נטו ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים וילדים. מטרתם המוצהרת בעל פה ובכתב היא לסלק אותנו מכאן, עד כמה שזה נשמע מגוחך. אי לכך אין כל השוואה בין המחתרות היהודיות לבין הפלשתיניות.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

ברכת שנה טובה מכלא עכו



"שנה טובה, שנת אחוד, שחרור וגאולה. נצח ישראל לא ישקר" אלה היו האיחולים שהתנוססו על גבי כרטיס שנה טובה שנשלח ל'יאיר' מכלא עכו בשנת 1940. המברכים הם חלק מחניכי קורס ה-38 - קורס הסגנים הגדול ביותר שהתקיים באצ"ל עד אותה עת. שלושים ושמונה חברי האצ"ל שיצאו לקורס במשמר הירדן, בראשותו של שלמה פוזנר. נתפסו על ידי הבריטים עקב קולות הפיצוץ שנשמעו בשעת האימונים.
המשתתפים נעצרו ע"י המשטרה הבריטית ב-17 בנובמבר 1939. הם הועמדו למשפט ונאשמו בהחזקת נשק וחומר נפץ. על כולם נגזרו עונשי מאסר בין שנתיים עד עשר שנים. ארבע הבנות שהשתתפו בקורס הועברו לכלא בית לחם והבנים ריצו את מאסרם בכלא עכו,
אף על פי שקורס הסגנים לא צלח, רוחם של החניכים נותרה איתנה, זאת ניתן ללמוד לא רק מהאיחולים לשנה החדשה אלא גם משיר שכתב אחד מהם לאחר מתן פסק הדין:

ממחוז תל-אביב הגלילה נשלחנו
בני-און לארגון הצבאי-הלאומי.
סגנים, מפקדים נהיה עוד אנחנו,
נדריך במולדת גדודי לוחמים.

מבוקר עד ערב למדנו בלי הרף
הלכות מלחמה ותורת האלמות.
בתום התרגול בין מרום וכנרת
נשלחנו לעכו לקורס השתלמות.

ממשמר – צפתה, מצפת המבצרה,
בלב – החרות ובפה המנונה.
קמוץ האגרוף, "אין דבר!" עוד נסערה,
נכונו לכל השלושים ושמונה.

חומות המבצר סריגים ובריח
רק חשלו רצוננו ללחום ולכבוש.
יורשי סיקריקים ממחתרת נגיח
בדם ובאש המולדת ירוש.

נגמר המשפט. כבר אושר פסק דיננו.
צאינה לחופש ארבע סגניות!
עלינה, הצלחנה! בשאת ברכתנו
ברכת אחיכן מבינות לחומות.

ואנו בשבע שנות מאסרינו
נקשה לבותינו שמור ונחלום
יום דרור בו כולנו נלחום בצרנו
הצבא הארגון לשחרור הלאום.
שנה טובה, שנת שלום ואחדות!
צוות מוזיאון לח"י

יום שני, 17 באוגוסט 2015

אנשי לח"י עונים: בראייה לאחור, מה היו המשגים הגדולים בפעילות לח"י?

מלכה בנטוב: בראיה לאחור, המשגה הגדול ביותר של לח"י בעיני היה צעד שאין לו כפרה והוא הניסיון, ניסיון הנפל, להתקשר עם גרמניה. אני בושה ונכלמת שהיינו מוכנים לנהל משא ומתן עם הגרמנים שכבר אז פרצופם היה ידוע – פרצופו של השלטון הנאצי.
משגה נוסף לדעתי, היתה ההתנקשות בברנדוט, ועד כמה שידוע לי רבים בלח"י, וביניהם גם מחברי המרכז, הצטערו על המעשה הזה שנעשה כנראה ביוזמתו העצמאית של הסניף הירושלמי. אני מצטערת גם על "חיסולו" של החבר היקר שמואל, הכרתי אותו אישית ואני חושבת שזו היתה טעות קשה אבל טעויות כאלה קרו לא רק אצלנו.

חיים בן ישראל: אנו בזמנו לא ראינו משגים מתוך להט הנעורים והעשייה הרבה, אבל במבט לאחור כל ההתלחשויות כביכול על גישושים לכריתת ברית עם מוסוליני בן בריתו של היטלר נראים היום חמורים בעיני.

אליעזר בן עמי: משגים גדולים לא היו, אך מפאת מחסור בכספים, ורדיפות עד צוואר של היישוב המוסת נגד הלח"י, קרו תקלות שאפשר היה אולי למנען. חומר ההסברה בשלבים הראשונים גרם להעצמת האיבה וההסתה נגד לח"י, שפעלה בעיקר להישרדות מול נחשול האימה והרדיפות. חוסר הכספים הביא לליקויים באמצעי המסתור וחוסר מקומות מחבוא לאנשינו המבוקשים.

צבי פרנק: הרעיון האסטרטגי בניסיון, שלא בא לידי מימוש, ליצור קשר עם גרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה – היה משגה חמור מבחינת הערכת עמדתו של השלטון הנאצי, ובדיעבד גם גרם להטלת רבב בדמותו של יאיר.

יעקב בנאי: יש להצטער שכל שלשת הארגונים נאלצו להוציא להורג יהודים מסוימים שנחשדו בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב. מתוך רשימות שפורסמו מתברר כי הוצאו להורג ע"י אצ"ל 10 אנשים, ע"י ההגנה 10 אנשים, ע"י הלח"י 18 אנשים ועוד 10 אנשים ע"י גוף לא מזוהה.

דוד שומרון: מבחינת המלחמה בבריטים היינו עקביים ופעלנו לפי יכולתנו בכל תקופה ותקופה. בתחום זה אינני רואה משגים. בשטח. במשך השנים חיסלנו כמה מלשינים ומשתפי פעולה. גם האצ"ל וההגנה עשו זאת לא פחות מאיתנו (למרות שלהגנה היו אמצעי מעצר). אינני רואה כמשגים את חיסולם של אנשים כמו ישראל פריצקר או דוידסקו שהיו בוגדים ששיתפו פעולה עם האויב. אבל אני חושב כמשגים את חיסוליהם של אנשים כמו ויצנצ'יק, אליהו גלעדי, יהודה לוי וחיה זיידנברג. אני רק יודע שלא היתה לנו כל ברירה אחרת כי לא היו לנו אמצעים להחזיק אנשים במעצר ובודאי שלא היה עולה על דעתנו להסגירם לבריטים.

יום חמישי, 9 ביולי 2015

מפגש מפתיע במוזיאון לח"י

 השבוע נכנס למוזיאון גמלאי מזוקן, כובע קש לראשו ועל פניו ארשת נבוכה. "הו לא, אני לא רוצה לבקר במוזיאון" ענה לשאלתי במבטא אנגלי כבד "אני רוצה רק... לדעת שהייתי כאן". למראה מבטי התוהה גברה מבוכתו ולבסוף קרב אלי ולחש "מכירה את יזרניצקי?"
"ודאי," יזרניצקי היה שם המשפחה הקודם של יצחק שמיר.
"זוכרת את המעצר שלו ב-46?"
שמיר אכן נעצר ב46, במהלך העוצר הגדול שהוטל על תל אביב ע"י השלטון הבריטי לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים. כך תיאר שמיר את מעצרו:
"תל אביב נחתמה בצורה כמעט הרמטית. אין יוצא ואין בא. כל בלש בארץ-ישראל גויס לעבודה. כל פינה הוארה בזרקורים. כל מחסן נפרץ. ונסרק ביסודיות. בעת שאנשי הבולשת הגיעו לבית מגוריי וציוו עלי לצאת החוצה הייתי משוכנע עדיין שאצליח להוליך אותם שולל. כמנהגי הייתי לבוש בתחפושת החסכונית והיעילה מאוד של אברך חרדי מבני ברק- עטור זקן ופאות ומצונף במעיל שחור ארוך. בעת שעמדתי בפתח הדלת, הושיטה לי שולמית בשקט את יאיר. אספתי אותו בזרועותיי וצעדתי החוצה. עמדנו שם, רב צעיר עם תינוקו, נבוכים במקצת, מוקנטים מחמת הרעש, האורות וההוראות הבוטות באנגלית. מצמצתי קלות בעיני כמי שאינו מבין מכל וכל מה מתרחש סביבו, אבל שוטר בריטי אחד, סרג'נט ט.ג. מרטין, נעץ בי מבט נוקב. הוא בהה בגבותיי העבותות, התרכז במחשבותיו לשנייה או שתיים, זכר אותי, מיקם אותי, זיהה אותי".   
"ובכן" אמר האנגלי "למעשה, מי שזיהה את ירזניצקי לפי הגבות כשהיה מחופש לרב, הייתי אני. שמי ג'ון פינסלי. שירתי במשטרה הבריטית בפלסטינה בין השנים 45 ו-48. ט.ג. מרטין היה הסרג'נט שלי".
את הדברים האלה שמעו גם חברי לח"י שמיהרו להקיף את פינסלי ולאמת את האינפורמציה. פינסלי, מתברר, לא רק זיהה את שמיר אלא גם את כל לוחמי לח"י שנתפסו בפעולה בבתי המלאכה בחיפה. "לקחתי מהם טביעות אצבעות" סיפר "אני זוכר את ניסים גרשון ואת אפלבוים".
"אתה יודע" אמרה לו אוריאלה, בתה של הלוחמת חנה ערמוני "אפלבוים היה אבא שלי".
הסיטואציה המבלבלת הזו הפכה עד מהרה לשיחה ידידותית בין פינסלי וחברי לח"י שהסבירו שמאבקם בבריטים הסתיים עם סיום המנדט. "הבעיה שלנו לא היתה עם החיילים הפשוטים אלא עם הממשלה שלכם" אמר חבר לח"י משה בן יהודה והעניק לפינסלי ספר למזכרת "כדי שתראו את הדברים מהעיניים שלנו". פינסלי אמנם נמנע מלראות את המוזיאון אבל נפרד מחברי לח"י בלחיצת יד וברוח טובה.  

מצ"ב קישור לסרטון:
https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/1531874223730417?fref=ts&ref=br_tf

זיהה את שמיר לפי הגבות - ג'ון פינסלי


לקח טביעות אצבעות מאבא - פינסלי ואוריאלה (משמאל)

פינסלי ואנשי לח"י