יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

לח"י בין סיום להתחדשות - איחולי שנה טובה במחתרת

שנה חדשה באה לפתחנו ועמה ההזדמנות לאחל לכולנו שינוי והתחדשות. בזמן שאתם שולחים לבני המשפחה ולחברים סרטוני ברכה ומסרים רוויי אימוג'ים, המאחלים התגשמות של כל משאלות הלב, עלה בדעתנו, צוות מוזיאון לח"י, לבדוק למה ייחלו חברי מחתרת לח"י בכרטיסי ה"שנה טובה" שנשלחו בשנים שלפני קום המדינה.

נתחיל ממייסד המחתרת אברהם "יאיר" שטרן. יאיר עלה לארץ ישראל כשהיה בן 17, נרשם לגימנסיה העברית בירושלים והמשיך ללימודים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט התגייס יאיר לשורות ה"הגנה" ולאחר מכן הצטרף לקבוצה שהתפלגה מה"הגנה", הייתה לארגון הגנה ב' ולימים הפכה לאצ"ל. בפתחה של שנת תרצ"ד, 1934, שלח יאיר מירושלים לאחיו דוד בפולין כרטיס ברכה ועליו איור של מגדל דוד לצד מגן דוד שזור פרחים. בברכה יאיר איחל: 

אחי!

אני תקווה כי שנינו, חיילים בצבא גאולה הלוחם את מלחמת השחרור של עם ישראל – נתראה בחזית – בארץ ישראל.

                                                                                      אברהם



שנים ספורות לאחר מכן הפך שטרן למפקד בכיר באצ"ל. בשנת 1939 הארגון קיים קורס סגנים במשמר הירדן ולקראת סיומו של הקורס 38 נעצרו החניכים על ידי הבריטים ונדונו למאסר. ב-1940 שלחו חניכי "קורס ה-38" האסורים בכלא עכו כרטיס "שנה טובה" למפקדם "יאיר". על הכרטיס מופיע איור של מבצר עכו, ממנו יוצאת יד האוחזת בדגל ישראל שעליו נכתב:

שנה טובה, שנת אחוד, שחרור וגאולה. נצח ישראל לא ישקר.     


באותה שנה חל פילוג באצ"ל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצהירה הנהגת הארגון על תמיכה בבריטים והורתה על הפסקת הפעולות ההתקפיות נגדם. "יאיר" חשב אחרת. הוא ראה בשלטון הבריטי כובש זר, האחראי למניעת עלייה והתיישבות יהודית וסבר כי על מנת להקים מדינה יהודית יש לגרש את הבריטים מארץ ישראל. יאיר פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים ארגון מחתרתי חדש – האצ"ל בישראל (לימים לח"י) -  שהכריז מלחמת חורמה בבריטים.

בערב ראש השנה תש"א מתפרסמת פקודה מס.1 של הארגון החדש שהקים יאיר ובה נכתב:

השנה המסתיימת כיום היתה שנת אסון וחורבן. גלות אירופה נהרסה כליל. יהודיה נכלאו בגטו.

בטוחים אנו שמחורבן הגולה תצמח ההכרה שאין מזור למכות אלא הקמת המדינה.

תהא שנה זו שנת מחתרת ומלחמה, שנת כיבוש וניצחון. 



איר הוביל את חברי מחתרת לח"י לביצוע פעולות נגד שלטון המנדט ועד מהרה הפך למבוקש. הבולשת הבריטית הציעה פרס כספי גבוה על ראשו והוא אף נרדף על ידי אנשי היישוב. "יאיר" נדד בין מקומות מסתור עד שהגיע אל רחוב מזרחי ב', לדירת הגג שנשכרה בידי המחתרת עבור זוג לוחמים, טובה ומשה סבוראי.

בכ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, הגיעו שוטרים בריטים אל הדירה ולאחר חיפוש קצר מצאו את "יאיר" מסתתר בארון והזעיקו את מפקד הבולשת ג'פרי מורטון, שירה בו למוות כשידיו כבולות.

 

לאחר רצח "יאיר" נאסרו רוב חברי המחתרת. לכאורה, נראה כי מחתרת לח"י חדלה מלהתקיים אולם סיום חייו של "יאיר" לא מנע את התחדשות המחתרת. חברי לח"י לא אמרו נואש ומצאו דרכי בריחה מבתי הכלא אל החזית. הבורח הראשון, יצחק שמיר, שיקם את המחתרת וארגן מחדש את הכוחות יחד עם שני חברי המפקדה האחרים  - נתן ילין מור וישראל אלדד, והמחתרת המשיכה ביתר שאת במאבקה בבריטים.

בערב ראש השנה תש"ה פרסמה המחתרת בעיתון לח"י - "החזית", ברכה לרגל השנה החדשה:

 

"החזית" שולחת מעמקי המחתרת העברית בציון ברכת "שנה טובה" לכל היהודים בעולם, לכל היהודים כמות שהם ובאשר הם. ברוכים יהיו לנו כולם, לשנה הבאה עלינו.

לכל היהודים, הרחוקים והקרובים – הרחוקים במקום והרחוקים בדעה, הקרובים במקום והקרובים בדעה – אנו אומרים : שתהיה לכם שנה טובה. שנת שכל טוב ושנת לב טוב.


מחתרת לח"י המשיכה להילחם בבריטים בפעולות נועזות, תחת רדיפות, מאסרים והגליות עד לעזיבתם את ארץ ישראל. בערב ראש השנה תש"ח, טרם עזיבת הבריטים, נכתב בעיתון המחתרת "המעש":

בתש"ז קידמנו את התהליך.

בתש"ח יכולים אנו לסיימו.

אם ייעשה המאמץ המשותף, מאמץ עם לוחם על חירותו במרי ובקרב מתוך אמונה וביטחון, תהא שנת תש"ח שנת מנוסתו של האויב.


עם עזיבתם של הבריטים הסתיים סיפורה של לח"י. בהמשך, הדירה בה נרצח אברהם "יאיר" שטרן, מחולל המחתרת ומפקדה הראשון, שוחזרה כפי שהייתה, על רהיטיה וחפציה המקוריים, והבניין הפך למוזיאון לח"י, השוכן בלב שכונת פלורנטין הצבעונית בתל אביב. סיפורה המרתק של המחתרת מהקמתה ועד לגיוס לוחמיה לצה"ל, נפרש על פני שתי קומות של תצוגה באמצעות סרטים, דגמים, מפות, כלי נשק, תצלומים ומסמכים מקוריים. בין המוצגים ניתן לראות גם את כרטיסי ה"שנה טובה".

בשנת תשפ"ב נציין 80 שנה לרצח "יאיר". מוזמנים לבקר עם התלמידים במרחב הפעילות הייחודי שבמוזיאון ולשלב את הסיור בסביבה העירונית הסמוכה: פלורנטין נווה צדק ותל אביב הקטנה.

שתהיה תשפ"ב פורייה ומוצלחת לכולנו!



יום חמישי, 6 במאי 2021

איה הנער? פרשת היעלמותו של אלכסנדר רובוביץ'



איה הנער?

לסדר היום אין לעבור

אין לטפל בשאלה אחרת

כל אחד מבנינו – רגליו על הבור

בו חידת הדמים נקברת!

האם חי הוא הנער, או מת הוא? נדע!

כל עוד כך הוא קורא לעזרה מכל שער!

יש בארץ שאלה יחידה – השאלה היא:

איה הנער?

את השורות הללו כתב נתן אלתרמן על פרשה שהסעירה את היישוב היהודי ב-1947 – פרשת היעלמותו של הנער אלכסנדר רובוביץ'.

אלכסנדר היה בין ראשוני הנערים שהצטרפו לשורות לח"י בירושלים, עוד בטרם מלאו לו 15. בגלל פעילותו סולק מבית הספר ולמרות חששותיהם של הוריו התמסר כולו לפעילות המחתרת. עד מהרה מונה לתפקיד אחראי על קבוצה של בני נוער שעסקה בהדבקת כרוזים והפצת חומרי תעמולה. בני הנוער של לח"י היו יוצאים בלילות לרחובות העיר, ובחסות החשיכה מדביקים על הקירות כרוזים ועלונים שהביאו את דבר המחתרת לציבור. הבריטים שחששו מהשפעתם של הכרוזים הציבו מארבים למדביקי הכרוזים וניסו לתפסם.

ב-6.5.1947 יצא אלכסנדר להעביר חבילת כרוזים לחבריו לתא. הנערים שאמורים היו לקבל את הכרוזים, חיכו וחיכו אך אלכסנדר לא הופיע.

משלא חזר הביתה ולאחר הודעה למשטרה וחיפוש בבתי המעצר בארץ, פרסמה משפחתו המודאגת של אלכסנדר את תמונתו בעיתונים ופנתה אל הציבור בבקשה לסייע במציאתו.

לאט לאט התגלו פרטים. אזרחים העידו שראו בלש בריטי תופס את הנער ברחוב ונאבק עמו. עוברים ושבים סיפרו שניסו להתערב אך ללא הועיל. שתי מכוניות הגיחו למקום בחריקת בלמים ומהן קפצו שוטרים נוספים, חלקם במדי משטרה וחלקם בלבוש אזרחי. הם גברו על הנער, דחפוהו לתוך רכב ונסעו.

בלהט המאבק, נשמט כובעו של הבלש הבריטי מעל ראשו. את הכובע מצא בחור ישיבה ומסר אותו למשפחת רובוביץ'. על בטנת הכובע היה  כתוב השם פאראן.

תחילה, הכחישו הבריטים בתוקף כי בשורותיהם משרת אדם בשם זה, אך במרוצת הזמן זוהה החוטף כרוי פאראן, קצין שעמד בראש יחידה מיוחדת שמטרתה להילחם באמצעים אלימים נגד המחתרות היהודיות.

המשפחה פנתה שוב לעיתונות ובארץ קמה סערה גדולה. מחתרת לח"י האשימה את פאראן ברצח הנער וביצעה פעולות נקם על רציחתו. הקצין רוי פאראן, שנמלט בינתיים לסוריה, שב לארץ והסגיר את עצמו למשטרה על מנת לעצור את גל התקיפות של לח"י.

 פאראן הועמד למשפט אך שוחרר על ידי בית הדין הבריטי "מחוסר ראיות" ועזב את הארץ. חברי לח"י שלחו חבילת נפץ אל כתובתו באנגליה. על החבילה היה כתוב: "אוסף כתבי שייקספיר". אחיו של רוי פאראן, פתח את המעטפה ונהרג מהפיצוץ.

57 שנים אחר כך, פורסמו מסמכים פנימיים של משרד המושבות הבריטי. במסמכים נמצא תצהיר שהגיש פאראן למפקדו – הקולונל ברנרד פרגוסון, שבו דיווח כי הרג את רובוביץ במהלך נסיעה מירושלים ליריחו. פאראן עינה את אלכסנדר למוות בניסיון להוציא מפיו מידע על לח"י. לאחר הרצח, הופשט רובוביץ, בגדיו נשרפו וגופתו הושלכה בצד הדרך. ככל הנראה לא מסר רובוביץ מידע לבריטים מאחר שאף חבר לח"י שהיה בקשר עמו לא נאסר ואף מקום מסתור או פעולה עליהם ידע לא התגלה. 

גופתו של אלכסנדר רובוביץ' לא נמצאה עד היום והוא נחשב לנעדר שמקום קבורתו לא נודע. מצבה לזכרו נמצאת בחלקת הנעדרים בהר הרצל.

יום שלישי, 30 במרץ 2021

ההתקפה על מתקני הנפט במפרץ חיפה

  

"לנגב", "המעפיל האלמוני", "חיים ארלוזרוב", "מולדת" – אלה רק חלק משמותיהן של אניות המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים ונוסעיהן גורשו לקפריסין בתחילת שנת 1947. כתגובה למעשי הגירוש הללו החליטה מחתרת לח"י לפגוע בבריטים על ידי התקפת מתקני הנפט שבבעלותם, במפרץ חיפה.

על ביצוע הפעולה הופקדו יעקב פנסו (גואל), צפניה שווילי (גלעד) ואלברט שמש (חיים). השלושה התחפשו לפועלי רכבת ערבים והצטיידו בסלי נצרים קלועים ובהם מוקשים שהוכנו על ידי המחלקה הטכנית של לח"י.

ב-30 במרס 1947, עם רדת הלילה, יצאו השלושה משכונת נווה שאנן למפרץ חיפה. הם חצו את הכבישים ומסילות הברזל שהיו מוגנים על ידי הצבא והמשטרה, והגיעו לקרבת שדה מכלי הנפט. לכל אורך השטח היו פרושות גדרות תיל דוקרני ומגדלי שמירה אולם לאחר עבודה מאומצת של חיתוך הגדרות הצליחה החוליה להגיע אל מכלי הנפט. בעזרת הסולמות הצמודים עלו הלוחמים על שלושה מהמכלים, הניחו את  מטעני הנפץ במגופים המחברים את צינורות הנפט אל המכלים, כיוונו את המוקשים לשעה היעודה ונסוגו באותה דרך שחדרו לשטח.

הנפט בוער...

באותו לילה הוארו שמי חיפה באש להבות בעקבות שלוש התפוצצויות אדירות. לשונות האש שעלו מזרם הנפט אשר פרץ מן המכלים הממוקשים התפשטו ואחזו גם במכלים אחרים. כך עלו באש אחד עשר מכלים של חברת הנפט העיראקית שבבעלות הבריטים.

הדלקה שכחה רק כעבור ארבעה ימים. שלושים אלף טון חומר-דלק בשווי של מיליון לירות שטרלינג הושמדו. בכרוז שפרסמה המחתרת ביום שלמחרת נכתב: "האימפריליזם הבריטי, השואף להטביענו בדם כדי לשמור על זרם-הנפט; המגרש מעפילים ומציף מולדתנו ברבבות קלגסיו – לא ידע מנוח בארצנו".




יום שלישי, 26 בינואר 2021

הפרשה ברחוב דיזנגוף 30

ברחוב דיזנגוף בתל אביב עומד בניין מגורים בעל חזות שלווה ומטופחת. שלוש קומות, מרפסות מלבניות נושאות עציצים רעננים, גדר נמוכה ועץ בחצר. מי שלא יתקרב אל חזית הבניין ולא יקרא את השלט הניצב בכניסה לא יוכל לנחש שבבית זה ממש, התרחשה לפני שנים אחת הפרשות העגומות בתולדות מחתרת לח"י.

 
דיזנגוף 30 אז והיום

זה קרה ביום ג', 27.1.1942, בדירת משפחת מסר שבקומה השלישית, בחדר שנשכר על ידי לוחם לח"י זליג ז'ק. מלבד ז'ק שהו בחדר עוד שלושה: אברהם אמפר, משה סבוראי ויעקב לבשטיין. בחדר התנהל קודם לכן קורס לנשק של לח"י אולם באותו היום לא היתה כל פעילות. הארבעה ישבו בחדר, לא חמושים, ושוחחו ביניהם על ענייני המחתרת.

קרוב לשעה ארבע עזב יעקב את החדר ונכנס לבית השימוש. פתאום נשמע צלצול חזק וממושך. יעקב שמע צעדים מתפרצים ופונים שמאלה – אל חדרו של ז'ק. לאחר מכן התחוור לו מה התרחש בחדר.

 אל הדירה פרצו שלושה שוטרים בריטיים באקדחים שלופים ובראשם קצין הבולשת ג'פרי מורטון. לוחמי לח"י המופתעים עמדו והרימו את ידיהם.

מורטון פרץ לאמצע החדר, כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר וירה אל בטנו שלוש יריות. מיד אחר כך הפנה את אקדחו וירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, הסתובב עוד פעם וירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי כבר נפל ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר אחד כיוון את אקדחו אל רקתו וירה עוד ירייה. לאחר מכן פנה אל בית השימוש וירה בדלת הנעולה.

מורטון עצמו לא ניסה להכחיש שירה לעבר בלתי חמושים. בדו"ח הבולשת שפורסם לאחר מכן כתב: "על המיטה הראשונה ממולי זיהיתי מיד את זליג ז'ק, שברח זה לא מזמן ממעצר. על המיטה השנייה שכבו שני אנשים אחרים. כל השלושה לא היו מזוינים... פקדתי עליהם בעברית לא לקום מהמיטה וכאשר היה נדמה לי שאחד מהם מנסה להגיע אל המעיל שהיה לידו, פתחתי באש לעבר השלושה."

לאחר היריות פרצה לחדר עדת בלשים נוספת בראשותו של הקצין ווילקין לביצוע חיפוש. נמצאו שני רימוני סרק ואקדח, שהוכנס במתכוון על ידי הבלשים בכדי "לנמק" את הרצח.

יעקב לבשטיין שמע את היריות והבין את הנעשה. הוא טיפס דרך האשנב, נאחז בצינור צר שהיה בחוץ והתחיל יורד מהקומה השלישית. מלמטה ניתך עליו מטר יריות אף על פי שברור היה כי אין לו דרך להימלט והוא מוכרח להגיע לידי הבלשים והשוטרים המקיפים את הבית. כשהגיע למדרכה נעצר ע"י הבריטים.

הפצועים הובאו לבית החולים הממשלתי ביפו. זליג ז'ק ואברהם אמפר נפטרו מפצעיהם בבית החולים לאחר ארבעה ימים. יעקב ומשה נידונו למאסר עולם שהומר לעשר שנים אך שניהם הצליחו להימלט מבית הכלא עוד לפני כן, יעקב ב-1943 ומשה ב-1948.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

אז איפה הייתם בכ"ט בנובמבר 1947? חברי לח"י נזכרים

 

73 שנים אחרי, הצצנו בספרים על מנת לבדוק היכן היו וכיצד חשו חברי לח"י באותו לילה דרמטי, לאחר קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם. הרשו לנו לקחת אתכם לשלוש זירות התרחשות שונות ברחבי הארץ ולשמוע מפי חברי המחתרת על השמחה, ההתרגשות והחששות הכבדים ממה שצפוי כבר למחרת.

 




 נתן ילין מור, אז בן 34, תל אביב: "רבבות שהצטופו בככר מוגרבי פרצו בשאגה אדירה, שתחילתה שירת ההמנון הלאומי והמשכה התפרצויות שמחה. עתה התחיל לילה אשר כל  שחי בו לא ישכחנו עד סוף ימיו. משפחות משפחות, כולל הטף, יצאו מבתיהם ונהרו אל הככר, הסתדרו במעגלים והחלו רוקדים ריקוד שאין לו סוף.

תגובתי האישית היתה שונה: ברגע שהחלו ההמונים מריעים אחזה צמרמורת בכל גופי ורעד תקפתני. זה היה תהליך מזורז של הפגת המתח שבו חייתי שבע שנים: רצח "יאיר", מעצר במחנות מזרע ולטרון, בריחה דרך המנהרה, מתח חיי מחתרת, אחריות לחייהם ולמותם של לוחמים. ברגע זה ראיתי את כולם לנגד עיני  - כולם יקרים, כולם ראויים לשמש דוגמה ומופת ללוחמים עשויים ללא חת, בכל הדורות. בזכות דמם, בזכות מאמציהם והסתכנותם, הגענו אל הלילה הזה." 


 

משה סבוראי, אז בן 33 עכו: "ב-29 בנובמבר 1947 נמצאנו בכלא עכו. מהחדשות, ששמענו ברדיו, על המתרחש בארץ ובעולם, התכוננו להתפרצות האסירים הערבים נגדנו. הצטיידנו ברגלי שולחנות ומיטות, בכלי עבודה וכלי מטבח, וחיכינו להתפרצותם. תוכניתנו היתה לרכז את כל האסירים העברים בחדר מס' 28... לפנות ערב באה ההתפרצות המתוכננת של האסירים הערבים. נסוגונו תוך התגוננות לחדר הגדול והתבצרנו בו, בעזרת שולחנות, ספסלים ומיטות. הערבים שרפו את הספרייה והתפרצו לחדרים האחרים והשמידו מכל הבא ליד אולם לא יכלו לפרוץ לחדר המבוצר מבפנים. פצצות דמע ופלוגה של שוטרים בריטים גירשה אותם חזרה לחדריהם. היתה זו הרגשה איומה להיות במצב זה בכלא,  נתונים לחסדם של שוטרים בריטים".

 



עזרא יכין, אז בן 19, ירושלים: "עם החלטת העצרת יצאו המוני יהודים לרחובות לרקוד ולחגוג. כל הלילה ההוא רקדו ורקדו. מעגלים-מעגלים רוקדים ושרים "מזל טוב! העולם נותן לנו מדינה". הבטנו בעם הרוקד בעליזות וידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות. לא רק היהודים לא הלכו לישון בליל הריקודים. הערבים טענו את רוביהם וכיוונו את כלי המשחית לעבר העם הצוהל. המדינה עוד לא נולדה אבל בניה כבר חייבים היו להיחלץ ולהגן עליה ועל עצמם. ליל השכרון חלף ועמו חלפה-עברה שעת השמחה. עם בוקר הגיעה שעת המלחמה".

יום שלישי, 10 בנובמבר 2020

פרשת "ילדי רעננה"

 
המבנה הנטוש בדרום רעננה

המבנה שלפניכם נמצא בדרום רעננה. הוא עומד שם עוד מימי טרום המדינה, אז היה נטוש, מבודד ומוקף פרדסים. מסיבות אלה נשכר המקום על ידי חברי לח"י, לכאורה לשימוש כמגורים, אך למעשה שימש כמקום שיכשיר את בני הנוער שהצטרפו למחתרת באימוני נשק. בבית היו שלושה חדרים ובאחד מהם נחפר סליק בו הוטמנו נשק וחומרי חבלה. בנובמבר 1947 התחיל שם קורס של קבוצת נערים ונערות שעמד להמשך שבועיים. הקבוצה מנתה עשרה צעירים, ביניהם המדריך – יגאל, ומנהלת המשק – חמדה.

 

 בני נוער בקורס לשימוש בנשק

בבוקר ה-11 בנובמבר התנהל הקורס כסדרו. לאחר הרצאת הפתיחה הוצא הנשק מהמחסן והחניכים התיישבו על המזרונים הפרושים על הארץ והחלו לנקותו משמן האחסנה. יגאל הסתובב בין החניכים, הסביר ועזר להם בעבודת הניקוי. אחד הבחורים עמד בתצפית ליד החלון הפונה מערבה והציץ דרך הוילון. הם עבדו כך בשקט כשעה או שעתיים כשלפתע אמר הצופה בבהלה: "כלניות! כלניות!" וכולם קפאו על מקומם. יגאל ניגש לוילון והציץ החוצה. "כולם לעבור לחדר האחורי" לחש. בשקט קמו החניכים ועברו לחדר המזרחי שבו היה חלון ממנו ניתן לברוח החוצה ולרוץ אל הפרדסים שמסביב. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. "חמדה" פקד יגאל "גשי לדלת ופתחי" כל התנגדות היתה בלתי אפשרית. הקורס אך נפתח והצעירים עוד לא למדו להשתמש בנשק. חמדה ניגשה לדלת ופתחה. בפתח עמד סרג'נט בריטי חובש כומתה אדומה שמשמעה "כלניות" – צנחנים. הבריטי הציץ פנימה, הוא החוויר כשראה את קבוצת הנערים עם הרובים ונסוג בצעקת פקודה באנגלית יגאל פקד: "כולם לקפוץ ולרוץ לפרדס!"

אחד-אחד, אחת-אחת, החלו הצעירים לקפוץ ולרוץ, אך לאחר מספר צעדים - נפתחה עליהם אש מתת מקלעים ורובים. אחת הצעירות, "נמרודה", ראתה שחבריה נשכבים על הארץ ונשכבה גם היא, בחושבה שהם עושים זאת כדי שלא להיפגע. לפתע ראתה את חברתה אורה רצה ונופלת. אז הבינה שחבריה לא נשכבו, כי אם נפלו מכיוון שנפגעו מאש התופת. שנים לאחר מכן סיפרה "נמרודה" (בשמה האמיתי רבקה אליאב) את זיכרונותיה מהיום הנורא ההוא:[1]

"התחילו יריות מכל הכיוונים. המגרש שהיה מחוץ לחלון היה כבר מוקף מאות חיילים בריטים, ואנחנו נפלנו למטווח כמו ברווזים. בזה אחר זה החברים נהרגו. אני שכבתי על הארץ ולא נפגעתי, למרות שירו לעברי. שניים מאיתנו הספיקו לרוץ לכיוון הפרדס, וניצלו. צעיר נוסף ברח גם הוא, והבריטים חשבו שהוא ילד תועה, ואחד נוסף נפצע קודם לכן. במטווח הזה היינו שישה, אני וחמשת ההרוגים... לאחר מכן הגיעה משאית, וכל שני חיילים הרימו גופה וזרקו אותה למשאית. בהתחלה הייתי בטוחה שהם סתם שוכבים שם, כמוני. הראשון היה יגאל, אחריו אריאל, אחר כך חמדה ואורה, שנפצעה קשה ומתה בבית החולים. מאוחר יותר, הם ניגשו לזרוק אותנו למשאית, ולפניי לקחו את אברהם חמילבסקי שנפצע גם הוא קשה. כשניגשו אליי לזרוק גם אותי למשאית, נעמדתי על הרגליים. החייל שהיה מולי היה בהלם, ועם הקת של הרובה נתן לי מכה חזקה בראש. הזדעזעתי, אבל לא קרה לי שום דבר. הייתי היחידה שיצאה ללא פגע".

אליאב נלקחה לחקירה, נשפטה ונידונה למאסר עולם. היא נשלחה לבית הכלא לנשים בבית לחם. "רק כשהגעתי לבית הכלא הרשיתי לעצמי להתפרק", היא אומרת. "לא קלטתי שמדובר במוות, כי הם היו כל כך צעירים. רק אז בכיתי במשך כמה ימים רצופים".

לאחר שישבה בבית לחם שלושה חודשים, היא הועברה לבית הכלא בעתלית, שם ריצתה שלושה חודשים נוספים. שבועיים לאחר נטישת הבריטים את הארץ היא שוחררה והתגייסה לשורות צה"ל.


שלט להנצחת זכרם של ילדי רעננה

חמשת ילדי רעננה שנרצחו: המדריך יצחק (יגאל) מוסקוביץ' בן ה-19, מנהלת המשק שרה (חמדה) בלסקי בת ה-18 והחניכים לאה (רות) גינצלר בת ה-16, שלום (אריאל) מחרובסקי בן ה-17 ויהודית (אורה) מגורי-כהן בת 16 קבורים בבית הקברות נחלת יצחק.

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=9648



[1] הציטוטים לקוחים מתוך כתבתה של נטע-לי בינשטוק "היינו עשרה ילדים מול מאות חיילים בריטים", באתר mynet 22.11.09

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

העשרים שעלו מתוך האדמה – הבריחה הגדולה ממחנה המעצר בלטרון

לאחר רצח "יאיר" היתה לח"י על סף החידלון. פעילותה נפסקה כמעט כליל ורבים מחבריה היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. היו שחשבו כי זהו קיצה של המחתרת, אך חברי לח"י לא אמרו נואש. הישיבה בחיבוק ידיים במתקני הכליאה הבריטים בשעה שעליהם להמשיך במאבק להקמת מדינה יהודית היתה עבורם קשה מנשוא, לכן חיפשו ללא ליאות דרכי בריחה. במהלך שנות קיומה של לח"י   התבצעו עשרות בריחות של לוחמים מבתי הכלא ומחנות המעצר הבריטים. הידועה והמרשימה מכולן התרחשה באחד בנובמבר 1943. עשרים לוחמי לח"י נעלמו בלילה אחד, ממחנה המעצר השמור שבלטרון. הם נמלטו אל החופש דרך מנהרה תת קרקעית באורך 76 מטרים, שחפרו במשך תשעה חודשים.

דגם של מנהרת הבריחה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

אז איך מתחילים לחפור מנהרת בריחה? החברים הוציאו מפינת הצריף אבנים והדביקו אותן זו לזו בעזרת מלט מאולתר. כך יצרו לפתח המנהרה "מכסה" אותו ניתן היה להסיר ולהחזיר מידי לילה. בכדי להסתיר את הפתח, ערמו על המכסה את כל החפצים שהיו ברשותם – המזוודות הבגדים והארגזים. הבריטים לא חשדו בדבר. אחד הקצינים אף שיבח אותם על כך שהצריף נראה נקי ומסודר.

את המנהרה החלו לחפור עם כל מה שהיה בהישג ידם: כפות, כוסות ואפילו עם הידיים, אבל עד מהרה הבינו שהם זקוקים לכלי עבודה של ממש. חברי לח"י פנו לקצין הבריטי האחראי וביקשו להקים גינה בסמוך לצריף. בהתחלה נענו בשלילה אולם לאחר שהתעקשו הסכים הקצין וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו לחפירת המנהרה.

את האדמה שהוציאו פיזרו החופרים בערוגות הגינה, אך ככל שהעמיקו לחפור נעשתה האדמה כהה ולחה יותר והעברתה לגינה היתה עלולה לעורר חשד. בעיה זו נפתרה הודות... לקור שבלטרון. בכדי לשמור על חום במגורי העצירים בנו הבריטים צריפים עם קירות בעלי דפנות כפולות. לרווח שבין הקירות דחסו אנשי לח"י שקים מלאים באדמה הכהה.

אותו רווח בין הקירות שימש גם להעברת תאורה למנהרה. כבלי חשמל נמשכו מחדר השירותים שהיה מואר במהלך הלילה, דרך דופן הקיר הכפולה אל המנהרה.

בכדי למנוע את קריסת המנהרה השתמשו אנשי המחתרת בקורות עץ שפירקו בסתר ממבנים ורהיטים שלא היו בשימוש.    

קושי נוסף היה החמצן או יותר נכון, המחסור בחמצן. עם התקדמות העבודה נעשה האוויר שבמנהרה דליל, מה שגרם להקאות והתעלפויות של החופרים. בכדי להחדיר אויר צח למנהרה יצרו אנשי לח"י מפוח מאולתר ממעיל גשם עמיד למים ואטום לאוויר.

בתום תשעה חודשים של עבודת צוות מפרכת, ראו חברי המחתרת את האור שבקצה המנהרה.

בתיאום עם חבריהם שבחוץ זחלו הלוחמים דרך מנהרת הבריחה ויצאו באישון לילה מהמחנה. בחוץ קיבלו נשק והתפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ. כעבור זמן קצר חזרו לשורות המחתרת ולהמשך המלחמה בשלטון הבריטי.

 

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=10869