Follow by Email

יום רביעי, 11 במרץ 2015

אנשי לח"י עונים: מי הם גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י?

חיים בן ישראל: לדעתי גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם גיבורי התנ"ך, ז'בוטינסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, מתתיהו החשמונאי וכו'. קיימת שכחה ההולכת וגוברת בעקבות רצונם של חלק מהאוכלוסייה להתמזג לתרבויות אחרות והרצון להיות ככל העמים. גיבורי התרבות שהזכרתי לעיל אינם נלמדים אפילו כיום בבתי הספר ועל כן ישנה שכחה ההולכת וגוברת.

אליעזר בן עמי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם: המשורר אורי צבי גרינברג, פרופ' ישראל אלד וכמובן "יאיר" – אברהם שטרן. תרומה ניכרת תרמו גם נתן פרידמן (ילין-מור) ויצחק שמיר.  

צבי פרנק: מחשבת לח"י על מכלול נושאיה האידיאולוגיים, המדיניים/פוליטיים, האסטרטגים והטקטיים היא יצירה קולקטיבית המכונסת כיום בכתבי לח"י שנרקחה במחתרת. גיבוריה המרכזיים בעיקר ידועים כמו: ד"ר ישראל אלדד, נתן ילין מור ויצחק שמיר וחלקם הם לוחמים אלמונים. העובדה שהיצירה התרבותית של לח"י מפורסמת ומכונסת בכתובים העומדים לרשות הרבים בכמות סבירה, משמשים ערובה לתזכורת ולמניעת שכחה או השכחה. כל מי שעוסק ודן בתקופה אינו יכול שלא להזדקק להם או להתעלם מהם.

יעקב בנאי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י היו המשורר אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן (יאיר), יצחק שמיר (מיכאל), נתן ילין-מור (גרא) ופרופ' ישראל אלדד (אלדד).  


דוד שומרון: מתוך החוגים הלאומיים גיבורנו היו ז'בוטינסקי, א.צ.ג., יאיר ואחר כך אלדד וגרא. כמשוררים לאומיים- ביאליק,טשרניחובסקי, אלתרמן. 

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

73 שנים לרצח 'יאיר'

בכ"ה בשבט תש"ב, הגיעו שוטרים בריטיים אל עליית הגג בבית מס' 8 ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין. אברהם "יאיר" שטרן, מייסד ומפקד מחתרת לח"י שהיה מבוקש על ידי הבריטים, נחשף במקום מחבואו ונרצח בו במקום בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.


על הרצח מתוך עדותה של טובה סבוראי: היה זה בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות. מחשבות כואבת. הייתי במטבח מעמידה על הפתילייה בשר צלי לכבוד שבת. יאיר כהרגלו מדי יום ביומו ישב על כסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכתב. חלפו מספר דקות והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו. הוא פנה ישירות לארון. הוא נכנס לארון ואני סגרתי אחריו את הדלת. רק אז ניגשתי לדלת החיצונית ופתחתי אותה. אבוי לי!!!

בפתח עמד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס ואיתו שני בלשים אנגלים. וילקינס ציווה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש. אני התיישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו. אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף, אחרי שהוא בדק על פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.

בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל, אבל... הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין יאיר לבין הבלש. "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי." ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט. הוא הובל לספה שעמדה על יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השנייה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על יד אפו. בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם. הם צהלו ממש למגינת ליבי.

תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. נדחפתי מהמדרגות יחד עם השכנות. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. השוטרים הורו לי להיכנס למכונית ולהתיישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא עיניו לגג. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה, לכיוון דירתנו. 

פתאום פילחו שלוש יריות את האוויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי "שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"


הזמנה
במלאת שבעים ושלוש שנים להירצחו של אברהם שטרן "יאיר" מחולל תנועת לוחמי חירות ישראל (לח"י) יתקיים טקס אזכרה ליד קברו בבית העלמין בנחלת יצחק. כמדי שנה, ביום זה אנו מעלים את זכרם של כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל.

הטקס ייערך ביום ראשון, כ"ו בשבט תשע"ה, 15 בפברואר 2015 בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

  

יום שבת, 24 בינואר 2015

אנשי לח"י עונים: איך ראה לח"י את המחתרות האחרות?

חיים בן ישראל: בלח"י לא היתה צרות עין לגבי המחתרות האחרות, להפך. הדעה היתה שהאחרות אינן פעילות מספיק בהשוואה עם כוח האדם והמשאבים שברשותם.

מלכה בנטוטב: בקשר ליחס למחתרות האחרות, הנצחה ויריבויות ועוד- אין לי רצון או צורך להיכנס לפולמוסים עקרים שפג תוקפם. אבל מה שהייתי מאוד רוצה ואני מקווה שכך אמנם יהיה- שבהיסטוריה ובדברי ימי עמנו תיזכר לח"י לא רק כמחתרת לוחמת אלא גם כתנועה פוליטית, ושמבחינה פוליטית היינו הראשונים שהכנסנו למילון הלאומי שלנו את המושגים כגון: מלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון ואת מושג הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בזה היה ייחודנו ופתחנו בכך הרבה לפני האחרים, ודאי לפני "היישוב המאורגן" שחרת על דגלו את המאבק בגזירות ובחוקים שהטיל השלטון הזר ולא נגד עצם שליטתו של זר בארצנו. לגישה זו היה שותף גם האצ"ל תקופה ארוכה עד שהמלחמה שלנו סחפה גם אותו.

אליעזר בן עמי: הלח"י ראה בחיוב את כל המחתרות האחרות (ההגנה והאצ"ל)  רק כאשר פעלו ולחמו בעד הקמת מדינה עצמאית וחופשית והתנגדו לכובש הזר הבריטי בשטחים שונים של התיישבות, עלייה, התעצמות וקוממיות.

יעקב בנאי: לח"י גילה הבנה לקיום המחתרות האחרות – ההגנה והאצ"ל, וכל אחת בדרכה בסופו של דבר הגשימו את המטרה המשותפת. אולם בארבע השנים הראשונות לקיום לח"י חיינו ופעלנו בבדידות ובחוסר הכרה והבנה מצד האחרים. היו גם הלשנות והסגרות. תמונות התנוססו על לוחות המודעות ובעיתונים עם פרס כספי עם ראשי לוחמנו. היינו בני נוער מבתים טובים, חדורי אמונה. כבר אז ויתרנו על הכל והתמסרנו כל כולנו אך ורק למלחמת השחרור נגד השלטון הזר. הסתובבנו ברחובות רעבים, נרדפים, מושמצים ומוסגרים. לא היו מקומות מסתור, לא היה כסף ונשק. רק דבר אחד לא מש מליבנו וזו האמונה.

דוד שומרון: כללית היתה 'קנאת סופרים' אבל תמיד שמחנו שהם פעלו, אצ"ל או ההגנה, כולל ההעפלה. אם להיכנס קצת לפרטים, אז על האצ"ל רגזנו כארבע שנים. וכאשר בגין הכריז על המרד, רגזנו על 'צמחוניותם'. לגבי ההגנה, הרגשות היו שונים. ידענו שהם סרים למרות ההנהגה (השמאל: מפא"י וההסתדרות). היו לנו איתם מגעים וויכוח מתמיד. ידענו שייעודם העיקרי יהיה בהתמודדות מול הערבים, משימה שלא האצ"ל ולא אנחנו לא היינו מסוגלים 'להרים' אותה בבוא העת.

יום שני, 15 בדצמבר 2014

איך השיגו והסתירו נשק במחתרת?


כזכור, התפלגה לח"י מן האצ"ל. לאצ"ל היו מחסני נשק רבים ובהם כלי נשק שהובאו מפולין במסגרת ההסכמים עם ממשלתה. עם הקמתה של לח"י ניטש מאבק על חלוקת הנשק. האצ"ל לא שש לוותר על הנשק שהיה ברשותו, למרות זאת חלקו עבר לידי לח"י.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לצבא הבריטי. החיילים היו מנצלים את חופשותיהם בארץ להברחת נשק ותחמושת בחפציהם האישיים. חברי לח"י בחוץ לארץ ארגנו אף הם הברחות נשק. תחמושת נרכשה גם מידי ערבים תומכי לח"י שקנו נשק מהלגיון הערבי. אך עיקר הנשק הושג בפשיטות על מחנות צבא בריטים. בידי לח"י היו אקדחים, שהיו מועדפים על החברים בשל מימדיהם הקטנים, רובים, מקלעים ומרגמות.
ב- 1947 החלו בלח"י בייצור תת מקלע 'סטן' במסגריה של יצחק גורשטיין (גזית) בבני ברק. הדגם הועתק מה'סטן' האנגלי. עד מאי 1948, מועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, יוצרו בסך הכול 600 'סטנים'. עם קום המדינה היו בידי לח"י 5 מרגמות, 50 מקלעים, 100 רובים, 500 תתי-מקלעים, 400 אקדחים, 1,000 רימונים, 1,000 מוקשים ומאות קילוגרמים של חומרי נפץ מתוצרת עצמית.
כלי הנשק של לח"י, כמו גם של שאר המחתרות, הוחבאו במקומות מסתור שונים כדי למנוע את גילויים בידי הבריטים. בתחילה הוסתר הנשק כמקובל ב'סליק' (מחבוא נשק). מקום אידיאלי ל'סליק' היה במרתפי בתי הכנסת, או עדיף מתחת לארון הקודש, שם בדרך כלל לא העזו הבריטים לחפש. סליקים גדולים היו בבית הכנסת במזכרת בתיה, באחד מבתי הכנסת של שכונת הבוכרים בירושלים ובמרתף בית הכנסת הגדול בתל אביב, סליקים הוכנו גם בבתי יתומים, מוסדות סעד, מפעלים, פרדסים ועוד. הנשק הוחבא בדרך כלל בכדי חלב, עשויים מתכת וסגורים באופן הרמטי. לאחסון רובים ומקלעים היו מלחימים שני כדי חלב כדי להגדיל את אורכם. הכדים היו ניתנים להשגה, בקלות יחסית, אצל מחלקי החלב של 'תנובה', שהיו משאירים אותם ברחובות ובפתחי בתים ללא השגחה. אנשי לח"י היו מנקים את הכד מחלב, משמנים אותו בשמן, ומכניסים את חלקי הנשק עטופים בנייר פרגמנט. הכד הוכנס לאדמה והמתין לשעת כושר לממש את ייעודו.

בהמשך נבנו מחסני נשק גדולים ומשוכללים יותר. תריסים ממולכדים הגנו על המחסנים במקרה שהם נפתחו שלא לפי קוד הפתיחה. 
 על מצבורי הנשק היו אחראים מחסנאים, שמפעם לפעם הוציאו את כלי הנשק, ניקו אותם ובדקו את תקינותם. המחסנאים היו מבוקשים במיוחד על ידי הבולשת, שרצתה לשים ידה על מחסני הנשק, לכן ליתר ביטחון כל מחסנאי ידע רק על מספר מוגבל של סליקים.
היות ורוב הנשק היה נחוץ לשימוש יום יומי הסתירו אותו החברים בבתיהם, מתחת לרצפה, בתוך רהיטים ובמרתפים. היו חברים שבבתיהם הותקן חדר מסתור בעל קיר כפול להחבאת נשק.
כשהיו מעבירים נשק ממקום למקום החביאו אותו במכוניות, בארגזי אופניים, ואפילו בתיקי נשים. 

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

אנשי לח"י עונים: מהו החותם שהטביע לח"י על התרבות הישראלית היום? האם יש המשך לפועלם?

 חיים בן ישראל:
החותם שהטביעו המחתרות ולח"י בתוכם הוא המוכנות לכל פעולה, ההתנדבות לעשייה, ההקרבה, הראיה בכל פעולה- עבודת קודש. לצערי היום תכונות אלו נדירות מאוד ורק קומץ של אנשים נחנו בהם.

אליעזר בן עמי:
החותם שלח"י הטביע על התרבות הישראלית אינו מורגש ואינו נלמד. אין המשך לפועלם ואת אשר לימדו – השכיחו, העלימו וגימדו ככל הניתן. רק את השלילה או הטעויות הבליטו ועליהם ריכזו את שופרות התעמולה והתקשורת.   

מלכה בנטוב:
קשה לי להתייחס לחותם המיוחד שהטביע הלח"י, ולא חס וחלילה שאינני מודעת לייחוד שלנו בעבר- אבל כיום נעשה בחלק מסיסמאות האמת שלנו בעבר שימוש לרעה שאני סולדת ממנו, וזה שהדברים נשתבשו במידה רבה ודאי שאינו באשמתנו, כוונתי לא אשמתנו כחברי לח"י לשעבר.

צבי פרנק:
היסוד האידיאולוגי הייחודי של לח"י שמיקד את הבעיה הלאומית היהודית בצורך בראש ובראשונה, לפתור את בעיית האדנות והריבונות על ארץ ישראל, והחתירה הבלתי נלאית במלחמה להבטיח את אותה ריבונות- הם אשר היו, להערכתי, ביסוד מפעל "גוש אמונים", בזמנו ובתפישת "ההתנחלות" כיום.

דוד שומרון:
היום רבים כבר יודעים שהבריטים יצאו מהארץ בגלל מלחמת המחתרות. לצערנו לא מלמדים בבתי הספר את ההיסטוריה בת זמננו והיום כבר יש סילופים רבים של ההיסטוריה הזאת. 

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

פעילות חווייתית לכל המשפחה

 השופר, הסליק ומה שביניהם
סיור משימות חוויתי בחוה"מ סוכות

ימים ראשון עד שלישי, יח'-כ' תשרי תשע"ד, 22-24.9.13


אנו מזמינים אתכם לחוויה ייחודית בחוה"מ סוכות במוזיאון האצ"ל בתש"ח ובמוזיאון לח"י. הסיור יתקיים ברחבי ת"א-יפו ויכלול 8 תחנות העוסקות במאבק המחתרות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, תוך דגש על חגי תשרי.
כל מבקר יקבל ערכה שתכלול - דף מידע, דף משימות ומפה.
בכל מוזיאון יקבלו המבקרים מידע קצר ושלוש משימות ויכולו לצפות בסרטים ולסייר בתצוגה, שתי משימות הן במסלול ההליכה בין המוזיאונים.
הסיורים יצאו בשעות: 9:00, 11:00, 13:00 ממוזיאון האצ"ל בתש"ח בית גידי, רח' נחום גולדמן 2, טיילת ת"א-יפו ובמקביל ממוזיאון לח"י ברח' שטרן 8 בשכונת פלורנטין.

עלות הסיור: מבוגר - 20 ש"ח, ילד וגמלאי - 15 ש"ח
להרשמה: 03-6820288 או 03-6837582

    
מצפים לראותכם
חג שמח ושנה טובה!
                                          

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

הבריחה מהכלא המרכזי בירושלים – מתוך הספר מחתרות במאסר

"מחתרות במאסר" - ספרו החדש של ההיסטוריון זאב גולן מגלה את סודותיו של בית הכלא המרכזי בירושלים בתקופת טרום המדינה. הספר, המתאר את פעילותם של הלוחמים בעת ישיבתם בכלא, מובא בפורמט אלבומי ומביא עשרות תמונות נדירות ומסמכים היסטוריים שטרם פורסמו.  


הבריחה המפורסמת ביותר מכלא ירושלים הייתה מתא 23.
לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי, פחתו הסיכויים לברוח: כל האזור סביב הכלא הפך למחנה בריטי מבוצר, ואסירי תא 23 ידעו שבמרחק כחמישים מטרים מתאם נמצאת עמדה של הלגיון הערבי.
מתתיהו שמואלביץ, שנידון למוות כאיש  לח"י והומתק עונשו, ישב אז בתא 23. הוא פנה לשבח ארליך, עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, שהיה מבצע עבודות בכלא, וביקש ממנו את תכניות מערכת הביוב של הכלא והאזור. ארליך לא התמהמה ותוך ימים ספורים נכנס לתא 23 – לכאורה כדי לשפץ את החלונות, אולם כוונתו האמיתית הייתה לדווח לשמואלביץ על מערכות הביוב. עכשיו ידעו שמואלביץ וחבריו היכן לחפור ואיך להתחבר לצינורות הביוב, דרכם יוכלו לזחול עד שיתרחקו מהכלא שבמגרש הרוסים ואז לצאת אל החופש. שמואלביץ שלח מכתב ליהושע זטלר – שהיה אחראי על סניף לח"י בירושלים – ובו ביקש לצרף לארליך שלושה אנשי לח"י שיעבדו עמו בעבודתו הרגילה ולמעשה, יסייעו לו לערוך שינויים בצנרת ולהכין דרך לבורחים. התכנית יצאה לדרך.
כדי להסתתר מעיניהם הבולשות של שומרי הכלא, החליטו האסירים לחפור מתחת למיטה. המיטות היו מחוברות לרצפה ובין כל מיטה לרצפה נוצר חלל בגובה של כ-15 סנטימטר. הבריטים לא טרחו לבדוק במקום זה, זאת מכיוון שהכניסה מתחת למיטה הייתה בלתי אפשרית, שלא לומר – העבודה והחפירה שם. על כך אמר מתתיהו שמואלביץ, "ומי זה אומר לנו לשכב דווקא מתחת למיטה? אנו נרים את המזרון, נקפל את חישוקי המיטה וניכנס מלמעלה... יחפש לו הסרג'נט בקירות, יחפש במעברים בין המיטות, ואנו, בשקט ובבטחה נוכל לחפור מתחת למיטה".
החופרים נזקקו לבטון כדי לתמוך בקירות המנהרה. ארליך הביא לכלא שקי מלט, למטרת שיפוצים. תחילה לקחו אותם לחדר החיטוי או למכבסה ומשם, מכוסים בשמיכות או בתוך הכביסה, לתוך התא.
על פי שמואלביץ, " בערבים היה נראה התא כבית מלאכה גדול, אשר מתנהל מתחת למיטות ומתחת לשולחנות".
הבריטים עשו שימוש באשנב שבתקרת התא כדי לבלוש אחרי האסירים. אסיר אחד הוצב כשומר מתחת לפתח והתריע בהתקרב השומר על הגג, אז הפסיקו את כל העבודות בתא והעמידו פנים שקוראים בספרים וכדומה. בעת החפירה ישבו חלק מאסירי התא כפופים ליד שקי המלט הריקים שאט אט התמלאו בחול מהמנהרה. תפקידם היה להפריד בין האבנים לבין החול, במטרה להיפטר מהאבנים באותה הזדמנות שבה הם זורקים את הזבל, ולהעביר את החול לשירותים להישטף במים. הכמויות היו אדירות והאסירים חיפשו דרכים נוספות להיפטר מהאדמה – חיפשו ומצאו. תא 23 נמוך מהמסדרון, וכאשר היו האסירים שוטפים את הרצפה, התקשו להוציא ממנו את המים. הבריטים שוכנעו לאפשר לאסירים לחפור בור ליד דלת התא, לשם יקוו המים כדי לאפשר את הוצאתם בדלי. הבור נחפר והוא קיים עד היום. מנהל הכלא שלח שוטר מיוחד להשגיח על העבודה ולשמור שהאסירים לא יסחבו כלים או ינצלו אותם למטרות אחרות. האסירים הושיבו אדם שתפקידו לשחק דמקה עם השוטר. אחרים הרימו את השמיכות אשר כיסו את פתח המנהרה והצליחו להעביר חול מהמנהרה לתוך הבור ההולך ונחפר ליד הדלת. השוטר לא שם לב שהמריצות אשר סיפק מנהל הכלא למטרת הכנת הבור מתמלאות בכמות חול הגדולה מזו שמכיל הבור. כאשר אנשי לח"י הגיעו לשלבים המתקדמים של החפירה, הזמינו את אנשי ההגנה ואנשי האצ"ל בכלא להצטרף לתכנית הבריחה. ההגנה סירבה ליטול חלק והזהירה את אנשי לח"י לא להכניס נשק לכלא במטרה לברוח. אולם כאשר אליהו זנד, האחראי על אסירי האצ"ל בכלא, שמע מפי שמואלביץ על תכנית לברוח – עדיין בלי פרטים – השיב: "אני נמצא כאן כבר שנתיים ואין יום שלא אהפוך עשרות תכניות במוחי ועדיין לא מצאתי מאומה". זנד כבר ניסה לברוח ונתפס לפני שהספיק לצאת מאזור הכלא. הוא הסכים ליטול חלק בבריחה למרות שהיה מסופק באשר לסיכוים לגבש תכנית. לאחר שמרכז לח"י אישר את התכנית הכניס שמואלביץ את זנד לתוך תא 23 והראה לו את המנהרה ההולכת ונחפרת. זנד חיבק אותו.

בית הכלא המרכזי בירושלים


בהתקרב חפירת המנהרה לקצה, החלו הבריטים לחשוד. ככל הנראה שמעו רעשים אשר חשבו אותם לסימני חפירה. לכלא הובא במיוחד שוטר מומחה לבריחות. הוא נכנס לתא בלוויית קצין מבית הסוהר ושוטר בריטי נוסף וניגש ישירות לפינת החדר שבה עמדה מיטתו של משה סבוראי, ושמתחתיה נפערה המנהרה. שמואלביץ מספר: הבחורים התחילו יוצאים אחד- אחד מן החדר. הם חששו שחיוורון פניהם יבגוד בנו. לבסוף נשארנו רק שניים, משה סבוראי ואני. התקרבנו אל שלושת המחפשים. התגברנו על הרגשת המפלה שאחזה בנו בתחילה, שוחחנו בינינו בעליצות בצחקנו מהשוטרים. ידענו שהקצין מבין עברית. השוטרים, בפקודתו של הקצין, עברו לחיפוש ברצפה. משה החוויר כסיד. אני כמובן ראיתי את חיוורונו ולא ראיתי את חיוורוני כפי שנברר לי אחר כך. "אבדנו", לחש לי משה ביידיש, "אינני יכול להסתכל בחורבן".
לאחר שסבוראי יצא מהחדר, גם הקצין יצא, נשאר שמואלביץ עם שני השוטרים: "המומחה" שכב על המיטה העליונה ( המיטות היו כפולות כמו באנייה), ובהתכופפו דפק במכוש ברצפה בהוציאו בלטה אחרי בלטה. רק עוד שורה מפרידה בין מקום הדפיקות ופתח המנהרה. האבן הזאת, שהגנה על פתח המנהרה, הייתה כבדה במיוחד ומחוברת היטב לסביבתה. המומחה לא הצליח להסירה וחשב שאין מה לחפש מאחוריה. בסופו של דבר התייאש המומחה והציע לשוטר השני להסתפק בבדיקה שביצעו. "אנחנו עוד נחזור", אמר בדרכו החוצה. "אל תעיז!" ענה שמואלביץ. "בפעם הבאה אתה תנקה את הלכלוך שתעשה בתא! אני לא אנקה!" באותו הערב חזר המומחה לתא וביקש מיושביו שיאזינו ואולי הם יגלו את מקור הרעשים. בלילה הוא הסתכל דרך הפתח שבתקרה, והאסירים נצמדו לקירות והעמידו פניהם כמאזינים. כעבור יומיים שב הכלא לשגרתו וגם החופרים חזרו לעבודתם – אולם בשעות היום, כדי שהרעשים לא יישמעו.
המומחה לא גילה את המנהרה, אך דיווח לארליך שהוא יודע על משהו שמתרחש, וזה החליט לנקוט בצעדי מנע. הוא הלך לשוק מחנה יהודה, קנה נקניק והשליכו לתוך בור הספיגה. אז הזמין את המומחה להמשיך בבדיקתו והציע שירד לתוך הביוב. המומחה אכן ירד ועד מהרה, חזר על עקבותיו, מבוהל – החולדות אשר נמשכו לנקניק שהושלך לבור חשבו את המומחה לקינוח ועטו עליו. כך ייחס המומחה את הרעשים לחולדות.
הזמן דחק. ליום הבריחה נבחר יום שישי. באותו היום הגיע ארליך לעבוד בביוב בלוויית שלושת אנשי לח"י. הוא הורה לשומרי הכלא לפתוח את השער הסמוך לביוב, התואנה שאינו יכול לסחוב את הצינורות הדרושים לעבודתו דרך השער הראשי. המפקח הבריטי הסכים, אז החלה הבריחה.
שמואלביץ נכנס למנהרה והמתין ואות לצאת. על גג הכלא הסתובב שוטר בריטי ובחצר
– שוטר ערבי. שמואלביץ הבחין במתרחש דרך סדק, ובינתיים שניים מה"פועלים" אנשי לח"י, חזרו והזהירו אותו שיתחבא, משום ש"הגוי מסתכל מלמעלה". אליהו זנד שכב מאחורי שמואלביץ במנהרה, ממתין ששמואלביץ יהיה בחוץ והוא יוכל להתקדם, על פי התור, ולצאת. מאחוריהם שכב סבוראי, גם הוא בהמתנה. בעוד שבחוץ המתינו ה"פועלים" לבשר להם שדעת השוטרים הוסחה.
שמואלביץ הצליח להחליף חולצות עם אחד מה"פועלים" שעמד מעליו בחצר, וכאשר ה"פועל" נכנס לתוך הביוב, שמואלביץ יצא במקומו וצעד לעבר החופש.
כאמור, אחד הבורחים אחריו היה משה סבוראי, שמיטתו בתא 23 כיסתה על המנהרה. הוא צעד דרך השער, עבר את הצריף של המנהל ויצא ממגרש הרוסים. בפינת המגרש, אמר לו שומר בריטי: "Go on, go on" (תתקדם, תתקדם).

וכך ברחו האסירים בזה אחר זה, עד שעלה חשדו של סוהר ערבי בראותו את הבורחים האחד-עשר והשנים-עשר. הוא הובילם לסגן המנהל, אך זה לגלג על הסוהר כי חשב שעובדת היותם פועלי ביוב אינה מוטלת בספק, ושלחם לדרכם. שנים-עשר אסירים ברחו דרך המנהרה, עד ששומרי הכלא זיהו בוודאות את האדם השלושה-עשר כאסיר, ועצרו את זרם האסירים המחופשים לפועלים.