Follow by Email

יום שני, 15 בדצמבר 2014

איך השיגו והסתירו נשק במחתרת?

 כזכור, התפלגה לח"י מן האצ"ל. לאצ"ל היו מחסני נשק רבים ובהם כלי נשק שהובאו מפולין במסגרת ההסכמים עם ממשלתה. עם הקמתה של לח"י ניטש מאבק על חלוקת הנשק. האצ"ל לא שש לוותר על הנשק שהיה ברשותו, למרות זאת חלקו עבר לידי לח"י. בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לצבא הבריטי. החיילים היו מנצלים את חופשותיהם בארץ להברחת נשק ותחמושת בחפציהם האישיים. חברי לח"י בחוץ לארץ ארגנו אף הם הברחות נשק. תחמושת נרכשה גם מידי ערבים תומכי לח"י שקנו נשק מהלגיון הערבי. אך עיקר הנשק הושג בפשיטות על מחנות צבא בריטים. בידי לח"י היו אקדחים, שהיו מועדפים על החברים בשל מימדיהם הקטנים, רובים, מקלעים ומרגמות. 

ב- 1947 החלו בלח"י בייצור תת מקלע 'סטן' במסגריה של יצחק גורשטיין (גזית) בבני ברק. הדגם הועתק מה'סטן' האנגלי. עד מאי 1948, מועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, יוצרו בסך הכול 600 'סטנים'. עם קום המדינה היו בידי לח"י 5 מרגמות, 50 מקלעים, 100 רובים, 500 תתי-מקלעים, 400 אקדחים, 1,000 רימונים, 1,000 מוקשים ומאות קילוגרמים של חומרי נפץ מתוצרת עצמית.

כלי הנשק של לח"י, כמו גם של שאר המחתרות, הוחבאו במקומות מסתור שונים כדי למנוע את גילויים בידי הבריטים. בתחילה הוסתר הנשק כמקובל ב'סליק' (מחבוא נשק). מקום אידיאלי ל'סליק' היה במרתפי בתי הכנסת, או עדיף מתחת לארון הקודש, שם בדרך כלל לא העזו הבריטים לחפש. סליקים גדולים היו בבית הכנסת במזכרת בתיה, באחד מבתי הכנסת של שכונת הבוכרים בירושלים ובמרתף בית הכנסת הגדול בתל אביב, סליקים הוכנו גם בבתי יתומים, מוסדות סעד, מפעלים, פרדסים ועוד. הנשק הוחבא בדרך כלל בכדי חלב, עשויים מתכת וסגורים באופן הרמטי.

לאחסון רובים ומקלעים היו מלחימים שני כדי חלב כדי להגדיל את אורכם. הכדים היו ניתנים להשגה, בקלות יחסית, אצל מחלקי החלב של 'תנובה', שהיו משאירים אותם ברחובות ובפתחי בתים ללא השגחה. אנשי לח"י היו מנקים את הכד מחלב, משמנים אותו בשמן, ומכניסים את חלקי הנשק עטופים בנייר פרגמנט. הכד הוכנס לאדמה והמתין לשעת כושר לממש את ייעודו. בהמשך נבנו מחסני נשק גדולים ומשוכללים יותר. תריסים ממולכדים הגנו על המחסנים במקרה שהם נפתחו שלא לפי קוד הפתיחה. 

על מצבורי הנשק היו אחראים מחסנאים, שמפעם לפעם הוציאו את כלי הנשק, ניקו אותם ובדקו את תקינותם. המחסנאים היו מבוקשים במיוחד על ידי הבולשת, שרצתה לשים ידה על מחסני הנשק, לכן ליתר ביטחון כל מחסנאי ידע רק על מספר מוגבל של סליקים. היות ורוב הנשק היה נחוץ לשימוש יום יומי הסתירו אותו החברים בבתיהם, מתחת לרצפה, בתוך רהיטים ובמרתפים. היו חברים שבבתיהם הותקן חדר מסתור בעל קיר כפול להחבאת נשק. כשהיו מעבירים נשק ממקום למקום החביאו אותו במכוניות, בארגזי אופניים, ואפילו בתיקי נשים.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

אנשי לח"י עונים: מהו החותם שהטביע לח"י על התרבות הישראלית היום? האם יש המשך לפועלם?

 חיים בן ישראל:
החותם שהטביעו המחתרות ולח"י בתוכם הוא המוכנות לכל פעולה, ההתנדבות לעשייה, ההקרבה, הראיה בכל פעולה- עבודת קודש. לצערי היום תכונות אלו נדירות מאוד ורק קומץ של אנשים נחנו בהם.

אליעזר בן עמי:
החותם שלח"י הטביע על התרבות הישראלית אינו מורגש ואינו נלמד. אין המשך לפועלם ואת אשר לימדו – השכיחו, העלימו וגימדו ככל הניתן. רק את השלילה או הטעויות הבליטו ועליהם ריכזו את שופרות התעמולה והתקשורת.   

מלכה בנטוב:
קשה לי להתייחס לחותם המיוחד שהטביע הלח"י, ולא חס וחלילה שאינני מודעת לייחוד שלנו בעבר- אבל כיום נעשה בחלק מסיסמאות האמת שלנו בעבר שימוש לרעה שאני סולדת ממנו, וזה שהדברים נשתבשו במידה רבה ודאי שאינו באשמתנו, כוונתי לא אשמתנו כחברי לח"י לשעבר.

צבי פרנק:
היסוד האידיאולוגי הייחודי של לח"י שמיקד את הבעיה הלאומית היהודית בצורך בראש ובראשונה, לפתור את בעיית האדנות והריבונות על ארץ ישראל, והחתירה הבלתי נלאית במלחמה להבטיח את אותה ריבונות- הם אשר היו, להערכתי, ביסוד מפעל "גוש אמונים", בזמנו ובתפישת "ההתנחלות" כיום.

דוד שומרון:
היום רבים כבר יודעים שהבריטים יצאו מהארץ בגלל מלחמת המחתרות. לצערנו לא מלמדים בבתי הספר את ההיסטוריה בת זמננו והיום כבר יש סילופים רבים של ההיסטוריה הזאת. 

יום שני, 20 באוקטובר 2014

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

פעילות חווייתית לכל המשפחה

 השופר, הסליק ומה שביניהם
סיור משימות חוויתי בחוה"מ סוכות

ימים ראשון עד שלישי, יח'-כ' תשרי תשע"ד, 22-24.9.13


אנו מזמינים אתכם לחוויה ייחודית בחוה"מ סוכות במוזיאון האצ"ל בתש"ח ובמוזיאון לח"י. הסיור יתקיים ברחבי ת"א-יפו ויכלול 8 תחנות העוסקות במאבק המחתרות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, תוך דגש על חגי תשרי.
כל מבקר יקבל ערכה שתכלול - דף מידע, דף משימות ומפה.
בכל מוזיאון יקבלו המבקרים מידע קצר ושלוש משימות ויכולו לצפות בסרטים ולסייר בתצוגה, שתי משימות הן במסלול ההליכה בין המוזיאונים.
הסיורים יצאו בשעות: 9:00, 11:00, 13:00 ממוזיאון האצ"ל בתש"ח בית גידי, רח' נחום גולדמן 2, טיילת ת"א-יפו ובמקביל ממוזיאון לח"י ברח' שטרן 8 בשכונת פלורנטין.

עלות הסיור: מבוגר - 20 ש"ח, ילד וגמלאי - 15 ש"ח
להרשמה: 03-6820288 או 03-6837582

    
מצפים לראותכם
חג שמח ושנה טובה!
                                          

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

הבריחה מהכלא המרכזי בירושלים – מתוך הספר מחתרות במאסר

"מחתרות במאסר" - ספרו החדש של ההיסטוריון זאב גולן מגלה את סודותיו של בית הכלא המרכזי בירושלים בתקופת טרום המדינה. הספר, המתאר את פעילותם של הלוחמים בעת ישיבתם בכלא, מובא בפורמט אלבומי ומביא עשרות תמונות נדירות ומסמכים היסטוריים שטרם פורסמו.  


הבריחה המפורסמת ביותר מכלא ירושלים הייתה מתא 23.
לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי, פחתו הסיכויים לברוח: כל האזור סביב הכלא הפך למחנה בריטי מבוצר, ואסירי תא 23 ידעו שבמרחק כחמישים מטרים מתאם נמצאת עמדה של הלגיון הערבי.
מתתיהו שמואלביץ, שנידון למוות כאיש  לח"י והומתק עונשו, ישב אז בתא 23. הוא פנה לשבח ארליך, עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, שהיה מבצע עבודות בכלא, וביקש ממנו את תכניות מערכת הביוב של הכלא והאזור. ארליך לא התמהמה ותוך ימים ספורים נכנס לתא 23 – לכאורה כדי לשפץ את החלונות, אולם כוונתו האמיתית הייתה לדווח לשמואלביץ על מערכות הביוב. עכשיו ידעו שמואלביץ וחבריו היכן לחפור ואיך להתחבר לצינורות הביוב, דרכם יוכלו לזחול עד שיתרחקו מהכלא שבמגרש הרוסים ואז לצאת אל החופש. שמואלביץ שלח מכתב ליהושע זטלר – שהיה אחראי על סניף לח"י בירושלים – ובו ביקש לצרף לארליך שלושה אנשי לח"י שיעבדו עמו בעבודתו הרגילה ולמעשה, יסייעו לו לערוך שינויים בצנרת ולהכין דרך לבורחים. התכנית יצאה לדרך.
כדי להסתתר מעיניהם הבולשות של שומרי הכלא, החליטו האסירים לחפור מתחת למיטה. המיטות היו מחוברות לרצפה ובין כל מיטה לרצפה נוצר חלל בגובה של כ-15 סנטימטר. הבריטים לא טרחו לבדוק במקום זה, זאת מכיוון שהכניסה מתחת למיטה הייתה בלתי אפשרית, שלא לומר – העבודה והחפירה שם. על כך אמר מתתיהו שמואלביץ, "ומי זה אומר לנו לשכב דווקא מתחת למיטה? אנו נרים את המזרון, נקפל את חישוקי המיטה וניכנס מלמעלה... יחפש לו הסרג'נט בקירות, יחפש במעברים בין המיטות, ואנו, בשקט ובבטחה נוכל לחפור מתחת למיטה".
החופרים נזקקו לבטון כדי לתמוך בקירות המנהרה. ארליך הביא לכלא שקי מלט, למטרת שיפוצים. תחילה לקחו אותם לחדר החיטוי או למכבסה ומשם, מכוסים בשמיכות או בתוך הכביסה, לתוך התא.
על פי שמואלביץ, " בערבים היה נראה התא כבית מלאכה גדול, אשר מתנהל מתחת למיטות ומתחת לשולחנות".
הבריטים עשו שימוש באשנב שבתקרת התא כדי לבלוש אחרי האסירים. אסיר אחד הוצב כשומר מתחת לפתח והתריע בהתקרב השומר על הגג, אז הפסיקו את כל העבודות בתא והעמידו פנים שקוראים בספרים וכדומה. בעת החפירה ישבו חלק מאסירי התא כפופים ליד שקי המלט הריקים שאט אט התמלאו בחול מהמנהרה. תפקידם היה להפריד בין האבנים לבין החול, במטרה להיפטר מהאבנים באותה הזדמנות שבה הם זורקים את הזבל, ולהעביר את החול לשירותים להישטף במים. הכמויות היו אדירות והאסירים חיפשו דרכים נוספות להיפטר מהאדמה – חיפשו ומצאו. תא 23 נמוך מהמסדרון, וכאשר היו האסירים שוטפים את הרצפה, התקשו להוציא ממנו את המים. הבריטים שוכנעו לאפשר לאסירים לחפור בור ליד דלת התא, לשם יקוו המים כדי לאפשר את הוצאתם בדלי. הבור נחפר והוא קיים עד היום. מנהל הכלא שלח שוטר מיוחד להשגיח על העבודה ולשמור שהאסירים לא יסחבו כלים או ינצלו אותם למטרות אחרות. האסירים הושיבו אדם שתפקידו לשחק דמקה עם השוטר. אחרים הרימו את השמיכות אשר כיסו את פתח המנהרה והצליחו להעביר חול מהמנהרה לתוך הבור ההולך ונחפר ליד הדלת. השוטר לא שם לב שהמריצות אשר סיפק מנהל הכלא למטרת הכנת הבור מתמלאות בכמות חול הגדולה מזו שמכיל הבור. כאשר אנשי לח"י הגיעו לשלבים המתקדמים של החפירה, הזמינו את אנשי ההגנה ואנשי האצ"ל בכלא להצטרף לתכנית הבריחה. ההגנה סירבה ליטול חלק והזהירה את אנשי לח"י לא להכניס נשק לכלא במטרה לברוח. אולם כאשר אליהו זנד, האחראי על אסירי האצ"ל בכלא, שמע מפי שמואלביץ על תכנית לברוח – עדיין בלי פרטים – השיב: "אני נמצא כאן כבר שנתיים ואין יום שלא אהפוך עשרות תכניות במוחי ועדיין לא מצאתי מאומה". זנד כבר ניסה לברוח ונתפס לפני שהספיק לצאת מאזור הכלא. הוא הסכים ליטול חלק בבריחה למרות שהיה מסופק באשר לסיכוים לגבש תכנית. לאחר שמרכז לח"י אישר את התכנית הכניס שמואלביץ את זנד לתוך תא 23 והראה לו את המנהרה ההולכת ונחפרת. זנד חיבק אותו.

בית הכלא המרכזי בירושלים


בהתקרב חפירת המנהרה לקצה, החלו הבריטים לחשוד. ככל הנראה שמעו רעשים אשר חשבו אותם לסימני חפירה. לכלא הובא במיוחד שוטר מומחה לבריחות. הוא נכנס לתא בלוויית קצין מבית הסוהר ושוטר בריטי נוסף וניגש ישירות לפינת החדר שבה עמדה מיטתו של משה סבוראי, ושמתחתיה נפערה המנהרה. שמואלביץ מספר: הבחורים התחילו יוצאים אחד- אחד מן החדר. הם חששו שחיוורון פניהם יבגוד בנו. לבסוף נשארנו רק שניים, משה סבוראי ואני. התקרבנו אל שלושת המחפשים. התגברנו על הרגשת המפלה שאחזה בנו בתחילה, שוחחנו בינינו בעליצות בצחקנו מהשוטרים. ידענו שהקצין מבין עברית. השוטרים, בפקודתו של הקצין, עברו לחיפוש ברצפה. משה החוויר כסיד. אני כמובן ראיתי את חיוורונו ולא ראיתי את חיוורוני כפי שנברר לי אחר כך. "אבדנו", לחש לי משה ביידיש, "אינני יכול להסתכל בחורבן".
לאחר שסבוראי יצא מהחדר, גם הקצין יצא, נשאר שמואלביץ עם שני השוטרים: "המומחה" שכב על המיטה העליונה ( המיטות היו כפולות כמו באנייה), ובהתכופפו דפק במכוש ברצפה בהוציאו בלטה אחרי בלטה. רק עוד שורה מפרידה בין מקום הדפיקות ופתח המנהרה. האבן הזאת, שהגנה על פתח המנהרה, הייתה כבדה במיוחד ומחוברת היטב לסביבתה. המומחה לא הצליח להסירה וחשב שאין מה לחפש מאחוריה. בסופו של דבר התייאש המומחה והציע לשוטר השני להסתפק בבדיקה שביצעו. "אנחנו עוד נחזור", אמר בדרכו החוצה. "אל תעיז!" ענה שמואלביץ. "בפעם הבאה אתה תנקה את הלכלוך שתעשה בתא! אני לא אנקה!" באותו הערב חזר המומחה לתא וביקש מיושביו שיאזינו ואולי הם יגלו את מקור הרעשים. בלילה הוא הסתכל דרך הפתח שבתקרה, והאסירים נצמדו לקירות והעמידו פניהם כמאזינים. כעבור יומיים שב הכלא לשגרתו וגם החופרים חזרו לעבודתם – אולם בשעות היום, כדי שהרעשים לא יישמעו.
המומחה לא גילה את המנהרה, אך דיווח לארליך שהוא יודע על משהו שמתרחש, וזה החליט לנקוט בצעדי מנע. הוא הלך לשוק מחנה יהודה, קנה נקניק והשליכו לתוך בור הספיגה. אז הזמין את המומחה להמשיך בבדיקתו והציע שירד לתוך הביוב. המומחה אכן ירד ועד מהרה, חזר על עקבותיו, מבוהל – החולדות אשר נמשכו לנקניק שהושלך לבור חשבו את המומחה לקינוח ועטו עליו. כך ייחס המומחה את הרעשים לחולדות.
הזמן דחק. ליום הבריחה נבחר יום שישי. באותו היום הגיע ארליך לעבוד בביוב בלוויית שלושת אנשי לח"י. הוא הורה לשומרי הכלא לפתוח את השער הסמוך לביוב, התואנה שאינו יכול לסחוב את הצינורות הדרושים לעבודתו דרך השער הראשי. המפקח הבריטי הסכים, אז החלה הבריחה.
שמואלביץ נכנס למנהרה והמתין ואות לצאת. על גג הכלא הסתובב שוטר בריטי ובחצר
– שוטר ערבי. שמואלביץ הבחין במתרחש דרך סדק, ובינתיים שניים מה"פועלים" אנשי לח"י, חזרו והזהירו אותו שיתחבא, משום ש"הגוי מסתכל מלמעלה". אליהו זנד שכב מאחורי שמואלביץ במנהרה, ממתין ששמואלביץ יהיה בחוץ והוא יוכל להתקדם, על פי התור, ולצאת. מאחוריהם שכב סבוראי, גם הוא בהמתנה. בעוד שבחוץ המתינו ה"פועלים" לבשר להם שדעת השוטרים הוסחה.
שמואלביץ הצליח להחליף חולצות עם אחד מה"פועלים" שעמד מעליו בחצר, וכאשר ה"פועל" נכנס לתוך הביוב, שמואלביץ יצא במקומו וצעד לעבר החופש.
כאמור, אחד הבורחים אחריו היה משה סבוראי, שמיטתו בתא 23 כיסתה על המנהרה. הוא צעד דרך השער, עבר את הצריף של המנהל ויצא ממגרש הרוסים. בפינת המגרש, אמר לו שומר בריטי: "Go on, go on" (תתקדם, תתקדם).

וכך ברחו האסירים בזה אחר זה, עד שעלה חשדו של סוהר ערבי בראותו את הבורחים האחד-עשר והשנים-עשר. הוא הובילם לסגן המנהל, אך זה לגלג על הסוהר כי חשב שעובדת היותם פועלי ביוב אינה מוטלת בספק, ושלחם לדרכם. שנים-עשר אסירים ברחו דרך המנהרה, עד ששומרי הכלא זיהו בוודאות את האדם השלושה-עשר כאסיר, ועצרו את זרם האסירים המחופשים לפועלים.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

אנשי לח"י עונים: עד כמה שונה המדינה היום מחזונם של לוחמי לח"י?

 מלכה בנטוב: המדינה היום שונה מהחזון שלי מכיוון שהיא שולטת בעם אחר שיש לו הזכות שלו להגדרה עצמית. המדינה שונה מפני שהפכנו למדכאים וכובשים ובזה לא רק שאנו פוגעים באחרים אלא מה שחשוב לא פחות- השלטון הממושך גורם להשחתה בקרב הנוער שלנו, שבעיקרו הוא נוער טוב ויכול היה להיות תשתית נהדרת למדינה עליה חלמנו. במקום זה הוא נאלץ להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים, להשתמש בכוח כנגד נשים וילדים ודבר זה משליך ומשחית אותנו לאורך זמן, ומה שחשוב לא פחות- מגביר את האלימות והשחיתות בתוכנו אנו. קשה לאורך זמן לחנך להומניזם, לאהבת האדם ולאהבת ארצך- כן, גם לאהבת ארצך, כשלבך הופך גס ואתה ניצב יום יום בפני מציאות בלתי אפשרית.

חיים בן ישראל: המדינה היום שונה ומסואבת, מסובכת בריבים בין יהודים ליהודים, בהסתות פרועות של השמאל בימין והימין בשמאל, עם כלכלה רעועה ומצב בטחוני בלתי יציב ומעורער, ועדיין נלחמת על קיומה.

אליעזר בן עמי: המדינה דהיום, עוד אינה מדינה, כי אין לה גבולות ובמציאות הישראלית הננו רחוקים מאוד מתפישת המדינה הנשאפת. השחיתות והריקבון המוסרי חוגגים ומדינה אין. אין חינוך לערכים, אין חזון ואין אמונה בעתיד העם והמולדת, והכל נמכר בבצע כסף ובטובות הנאה חומריות.

יעקב בנאי: במציאות הישראלית היום ניכרת העובדה של חוסר ערכים לאומיים אצל חלק מאזרחי המדינה וכן בחלק נכבד מבני הנוער. בזמננו לא היו שואלים כמו היום: "אמרי מולדת אמרו מורי – האם קרבן הילד היה כדאי?"

דוד שומרון:
א. קודם כל טריטוריאלית. בלית ברירה קיווינו שלפחות תשתרע המדינה על כל א"י המערבית.
ב. מבחינת המשטר, רוב אנשי לח"י מרוצים מהעובדה שאנחנו דמוקרטיה. אבל לא צריך להיות איש לח"י כדי להיות מודאגים מכך שעודף הדמוקרטיה עלול להרוס אותה (אויבנו למדו היטב את חולשות הדמוקרטיה שלנו, עם כנסת חלשה ובג"צים ומנצלים אותה כדי לשטות בנו...)

יום שלישי, 29 ביולי 2014

אירוע ייחודי בערב ט'ו באב

  "לאהוב, ללכת עד הסוף עם נטיית הלב, לא להביט ימין או שמאל, לצעוד בלי פחד בדרך לא דרך. יש שאומרים לי משוגע עזוב!
צעד אחר צעד לעבר המטרה, להשגת החלום. הצעדים מתגברים הקצב הופך מהיר: אחת שתיים, שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש... שורות של לוחמים מסודרים בשלשות - גברים, נשים, צעירים, מבוגרים מצטרפים לריקוד החיים - ריקוד משוחרר בארץ חופשית."

קטע מתוך ההצגה "אהבה בין השורות", שתתקיים בערב ט'ו באב.



מחזה מקורי המבוסס על סיפורי אהבה  של לוחמות ולוחמי חרות ישראל ( לח"י). חוויה תיאטרלית ייחודית בה השחקנים הם חלק מהקהל, ההצגה אינה על במה והמוזיאון הוא התפאורה.

 8 שחקני תיאטרון "הכרכרה"  יציגו מחזה המבוסס על מכתבים של אברהם 'יאיר' שטרן לרוני וסיפורי אהבה של לוחמים ולוחמות במחתרת.

בין השורות חבויים כינויי אהבה, סודות ולבטים, אהבה עצומה לארץ ולאדמה, תקווה וחלום על מדינה חופשית. במכתבים נחשפת תשוקתם של חברי המחתרת לחיות ולאהוב גם בעיצומו של המאבק המסוכן בבריטים, כשכל יום עלול להיות יומם האחרון.

האירוע יתקיים בערב ט"ו באב, יום ראשון,  10/8/14, במוזיאון לח"י, רחוב אברהם שטרן 8 תל-אביב.  תתקיימנה שתי הופעות: ב- 18:00ו 20:00.
מחיר הכרטיס:  30 ₪.
 טלפונים להזמנות  03-6820288     03-6837582      


צילם דן חן