Follow by Email

יום חמישי, 19 בינואר 2017

גדלות הנפש

הרב אריה לוין כונה "אבי האסירים" כיוון שהיה נוהג ללכת בכל שבת בבוקר לבקר את אסירי המחתרות בבית הכלא ולעודד את רוחם. ישנם סיפורים רבים על אצילות נפשו של הרב לוין. להלן אחד מהם מתוך ספרו של שמחה רז, "צדיק יסוד עולם":
 חבר מחתרת לח"י יהושע ישראלי (בקר) נידון למוות בתליה ע"י הבריטים, חונן, וענשו הוחלף במאסר עולם. הוא מעלה מזיכרונותיו:
פגישתי הראשונה עם ר' אריה היתה לפני פתיחת משפטי. כאשר דנוני למוות הוא התמיד בביקוריו אצלי במשך ששת השבתות אחרי המשפט, בתא הנדונים למוות. בכל פגישה ופגישה הרגשתי את אהבתו הרבה אלי ואת דאגתו לגורלי. בלחיצת ידיו את ידי חשתי את חום לבו שנכנס ללבי והפיח בי תקווה.
בשבת שלאחר החנינה בא אלינו לבית הסוהר ר' אריה להתפלל עמנו כהרגלו מאז ומתמיד. "הרבי" קראנו לו. אהבנוהו והערצנוהו מאוד. קידמתי את פניו מיד בהיכנסו והוא חיבקני בזרועותיו בהתרגשות גדולה. נכנסנו שלובי זרוע לתא 29 ששימש לנו כבית כנסת. בשבת זו פניו קרנו מרוב אושר ושמחה והוא כיבדני בעליה לתורה וקראתי את "המפטיר" בהתרגשות גדולה.
בתום התפילה, הוא אמר לי כי הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, בישרו לפני ביקורו אצלי בשבת הקודמת כי יחונו אותי וכי גזר דיני למוות יוחלף למאסר עולם. אולם כאשר ביקרני בתא הנידונים למוות בשבת הקודמת, נמנע מלגלות לי זאת שמא חס וחלילה יתברר מאוחר יותר כי הדבר אינו נכון.
מדי שבת בשבתו, ובחגים, הרבי נהג לבוא להתפלל עמנו, הן בחורף בקור הירושלמי המקפיא, והן בקיץ בימי חמסין לוהטים. לפרקים, ב"ימים הנוראים" היה מביא אתו את בנו, הרב רפאל, שיעבור ליד ה"תיבה" בתפילת "מוסף", כדי לחסוך מעצמו את המאמץ המתמשך במשך כל התפילה.

אחת לחודשיים, סבתי היתה באה לבקרני. קרה פעם, שבאחת השבתות נבצר ממנה לבוא אלי. הרבי ידע על כך, כי הסבתא היתה מתאכסנת בביתו כאשת היתה מבקרת אצלי. כדי למנוע ממני צער ועגמת נפש ואולי גם קנאה בחברי, שאליהם באו קרובי משפחתם לבקרם, שלח את שתי בנותיו, אטל ושפרה לבקרני, והן אף הביאו לי עוגות וממתקים. התרגשתי מאוד בעת ביקורן אצלי והתפעלתי מגדלות נפשו של הרבי, ומאהבתו הגדולה אלי.
"אבי האסירים" כינוהו, אך הוא היה גם "אבי הלוחמים", שלחם יחד אתנו, בדרכו הוא, את מלחמת החרות נגד השלטון הזר בארצנו.
כאשר יצאנו ביום השישי, 16.7.1948, לשחרר את ירושלים העתיקה, בפעולה משותפת של ארגוני ה"הגנה", ה"אצ"ל" ו"לח"י", הבאתי את ר' אריה למחנה לוחמי לח"י בשכונת טלביה, מחנה "אלדד", כדי שיברך את הלוחמים להצלחת הפעולה. כולנו עמדנו בשורות, ערוכים עם נשקנו לצאת לפעולה, ר' אריה אימץ את ידנו, בירכנו ואיחל לנו הצלחה בביצוע הפעולה. בקול רוטט ונרגש פנה אלי ואמר: "יהושע, כאשר תפרצו את חומות העיר העתיקה ותגיע לכותל המערבי, אנא, תבוא אלי מיד ותיקחני לכותל כדי להתפלל שם שחרית יחד עם הלוחמים". הבטחתיו שאבוא. לצערי הגדול לא עלה בידנו לפרוץ לעיר העתיקה ונמנע ממני לקיים את הבטחתי.

צדיק יסוד עולם
וב"מלחמת השחרור" באותם ימים של מצור ומצוקה בירושלים, של הפגזות וקורבנות, ביתו של הרבי בשכונת "משכנות" ניזוק קשה בעת הפגזה. באתי אליו כדי להעביר אותו ואת בני משפחתו למקום מבטחים, אולם הוא סירב בתוקף לעזוב את השכונה, מתוך דאגה לכך שלא יהיה מי שיעודד ויחזק את אנשי השכונה בשעות הארוכות של ישיבה במקלט בעת הפגזה.
ובשעה שגברו המצור והמצוקה , והמזון הלך ואזל בירושלים, הבאתי אל ביתו מעט מן המזון שהיה במחננו. ר' אריה נטלי מידי את המזון ומיד חילקו בין שכניו לשכונה, עבורו לא הותיר דבר...
נפשי נקשרה בנפשו. ראיתיו בעת צרה ומצוקה, והתפעלתי מגדלות נפשו ומאהבתו לזולת. רק יחידי סגולה מסוגלים להתעלות לדרגה כזו של מסירות-נפש.
לאחר מותו הקמתי יחד עם חברים מהאצ"ל ומלח"י עמותה להנצחת מורשתו של הרבי, וכל שנה חילקנו מילגה למי שנהג והגשים את מורשתו במעשים טובים, בדרכו וברוחו של הרבי.
אכן איש צדיק היה-ללא מרכאות- ואצילות רוחו תלווני עד יום מותי.       

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

מטעני נפץ לפי צו האופנה - הגרב המחליקה והמעיל המתפוצץ.

 באפריל 1947 חדרה בטי קנוט, עיתונאית פעילת לח"י, לתוך בנין מיניסטריון המושבות הבריטי בלונדון והניחה בו מטען חבלה.
בטי ניגשה אל הכניסה הראשית של משרד המושבות: היא הסבירה לשומרים כי אחד מגרביה ניתק ממקומו והחליק כלפי מטה, וביקשה רשות להיכנס אל מלתחת הנשים כדי לטפל בתקלה. הבקשה נשמעה תמימה עד כדי כך שהשומרים מיהרו למלאה.
אחת מעובדות הניקיון של המשרד הוליכה את הצעירה אל המלתחה. שם הניחה בטי את מטען החבלה שהיה ארוז בגיליונות עיתונים ומוסתר מתחת למעילה. לאחר מכן יצאה מן הבניין בשלווה והסתלקה. 

 המטען שהניחה בטי לא התפוצץ עקב תקלה טכנית. לא נגרם כל נזק אך האפקט הפסיכולוגי של גילוי הפצצה היה חזק ביותר.


מיד לאחר ניסיון הפיצוץ של בטי התרחש ניסיון נוסף לפוצץ את אותו הבניין, הפעם על ידי לוחם הלח"י רוברט מזרחי. רוברט התיידד עם אנשי משלחת בריטית שאירח באוניברסיטת הסורבון. הוא הוזמן על ידי הידידים החדשים לביקור גומלין במועדון החברתי של משרד המושבות. עבור ביקור זה הוכן לו "מעיל מתפוצץ". היה זה מעיל עבה, תפור בגזרה אנגלית, אלא שבמקום הכריות על הכתפיים, הגב והחזה, הוכנסו לתוכו חומרי נפץ. כמו כן ניתן למזרחי שעון יד מיוחד להפעלת המטען. מזרחי נסע לאנגליה ולאחר כמה ימים הגיע אל המסיבה שערכו מארחיו במועדון משרד המושבות, שהיה מלא עד אפס מקום. מזרחי עלה במדרגות ותלה את מעילו בפתח האולם. לאחר הסעודה נפרד ממארחיו ואיש לא שם לב לכך כי יצא את הבניין ללא מעיל. הוא היה על המטוס, בדרך לפריס כשמעיל הנפץ התפוצץ. אחדים מהשוהים במקום נהרגו, עשרות נפצעו והרס רב נגרם.


בהודעות רשמיות שנשלחו לשגרירויות ולעיתונות נאמר כי לח"י יוסיף להכות בבירה הבריטית, במנהיגות ובמוסדות הראשיים של השלטון, עד שיצאו צבאות הכיבוש הבריטיים מארץ ישראל.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

האוצרות שמוצאים בזבל של פלורנטין

השבוע נכנסו למוזיאון שני צעירים חביבים, בחור ובחורה שנראים כמו חלק מהנוף הסטודנטיאלי שממלא את שכונת פלורנטין. בידהם היתה מעטפה חומה גדולה. "מצאנו את זה פה," הודיעו "בפח הזבל בפינת הרחוב. חשבנו שאולי זה שווה משהו."
"שווה משהו" – בלשון המעטה. במעטפה היו קרוב ל-100 תמונות סטילס של מנחם בגין מאירועים שונים בתקופות שונות וכמעט כולן באיכות טובה – אוצר ממש.
את המעטפה העברנו לארכיון מרכז מורשת בגין, אבל לפני כן סרקנו כמה מהן שאהבנו במיוחד. נסו לזהות עם מי מצולם בגין בתמונות הבאות:





התשובות הן: שמעון פרס, חיים בר לב, גולדה מאיר, ישראל אלדד, משה דיין.
ועל כך נאמר – הזבל של האחד עשוי להיות הזהב של האחר...



יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

ההתנקשות בקונקווסט

 אלברט אדוארד קונקווסט היה ראש הבולשת הבריטית במחוז חיפה, קצין בכיר ומעוטר שנקט יד קשה כלפי האצ"ל ולח"י והיה אחראי למאסרם של לוחמים רבים.

במשך זמן רב היה קונקווסט יעד להתנקשות של חברי לח"י. הוא היה מודע לכך שהמחתרת עוקבת אחריו ולכן הקפיד להתנהל בזהירות, נהג להחליף תלבושות ומכוניות לעתים קרובות, ותמיד יצא מלווה בשומר ראש.

ביצוע ההתנקשות בקונקווסט הוטל על שני לוחמי לח"י, יעקב פנסו (גואל) ואבנר גרושוב (יואב), שיצאו למשימה ב-2 ביוני 1947. השניים עקבו אחרי הבלש שיצא במכוניתו מלווה בשומר הראש. הם נסעו בעקבותיהם כשגואל נוהג ויואב אוחז בתת מקלע.

במעלה רכס הכרמל עצרה מכוניתו של הקצין. קונקווסט ושומר ראשו יצאו מהרכב ונכנסו לחנות קרובה. הם חזרו כעבור כמה דקות עמוסים בשקיות וכאשר עמד קונקווסט להיכנס חזרה אל המכונית, חלפו על פניו גואל ויואב. התת מקלע הופעל וקונקווסט נורה למוות.
הלוחמים החלו לסגת אך עד מהרה נפתחה לעברם אש כבדה. כדורים אחדים פגעו במכונית. רסיס פגע בגואל ודם החל קולח מגבו. השניים קפצו מהרכב ונסו מהמקום. גואל מצא מקלט באחד הבתים, שם קיבל עזרה וטיפול רפואי מבעל הבית. יואב הגיע בשלום לבסיס ודיווח על מותו של קונקווסט. לאחר ההתנקשות פרסמה המחתרת את ההודעה הבאה:

אישים בכירים בחיפה ובהנהגת היישוב לא ראו בעין יפה את ההתנקשות בקונקווסט וגינו אותה בחריפות. חלקם אף נכחו בהלווייתו.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

שירת יאיר- מדוע השתנה כתב ידו של אברהם שטרן?

שירים היו חלק בלתי נפרד מחייו הקצרים של יאיר. הוא כתב בתקופות שונות, כשבכל תקופה ביטאו שיריו את הרגשות, המחשבות והרעיונות שליוו אותו.

שיריו הראשונים נכתבו ברוסית ונשאו אופי אישי-לירי. הם יצאו לאור ברוסית, בחוברת מודפסת, ב-1928.
עם השינויים בחייו משתנה גם אופי השירים. ב-1929 הוא מצטרף ל"הגנה" כשומר על ישובים בירושלים ושירתו הופכת פחות אישית ויותר לאומית, ועוסקת במסירות, הקרבה ומלכות ישראל.
בתקופת לימודיו (1932-1934) כשיאיר נתון כל כולו במחתרת, נובעים  ממנו שירים רבים המעידים על פעילותו המחתרתית, ביניהם "חיילים אלמונים" שיהפוך להמנון לח"י.

מאוחר יותר (1939-1940) כותב יאיר את הפואמה המפורסמת שלו "לאימהות שלנו" שאח"כ יקרא אחיו דוד על קברו. הפואמה כבדה וקשה, שונה מאוד מהשירים הקודמים. יאיר הפך כעת למבוקש נרדף שנע בחשכת הלילה בין מקומות מסתור וניכר שהוא מודע היטב לכך שחייו בסכנה.  



אלה הם חלק משיריו המוצגים במוזיאון לח"י. מעניין לראות שבכל שיר כתב היד של יאיר שונה. סיבה משוערת אחת לכך היא שבתקופת חייו האחרונה, כשירד יאיר למחתרת עמוקה, הוא העתיק את שיריו בכתב יד מרובע לשם הסוואה.
סיבה נוספת לשוני בכתב היד יכולה להיות פסיכולוגית. כתב ידו של אדם שמרגיש כי המצור מתהדק סביבו והמוות אורב לו בכל פינה, משתנה עקב מצבו הנפשי- הלחץ, הפחד והחששות.  

כתבי יד רבים של יאיר נשתמרו במהלך השנים, בהם טיוטות רבות של שירים וחלקי שירים, שורות בודדות, נסחים שונים ותיקונים. כתבי היד נשתמרו בנסיבות שאינן מאפשרות בד"כ הישרדות. הם נדדו במזוודה ממקום למקום יחד עם בעליהם הנמלט מפני הבריטים. אבל למרות המעברים, הטלטולים והנסיעות הרבות,  מירושלים לפירנצה ולפולין הניירות לא אבדו. בשנתיים האחרונות לחייו, בעודו נרדף וחסר בית, בשעה שלא יכול היה עוד לשאת אותם במזוודה, הפקיד יאיר את כל הטיוטות והנסחים למשמרת אצל אחיו ובידי ידידים שלא היו מוכרים לשלטון ולכן לא נערכו חיפושים בבתיהם. על חלקם של השירים סימן "חלש" או "גנוז", אחרים העריך ואף הכין לדפוס. העובדה ששמר את כולם מעידה על יחסו הרציני לכתיבתו.  

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

פעולת לח"י בליל הרכבות

 בליל ה – 1 בנובמבר 1945 התרחש מבצע חבלה ברשת מסילות הברזל בכל רחבי הארץ. היתה זו הפעולה הראשונה במסגרת "תנועת המרי העברי". חוליות פלמ"ח חיבלו קשות ב-153 נקודות בפסי הרכבת, בצמתי הצטלבות, במסילות ובגשרונים, ובו בזמן התקיף כוח של לוחמי אצ"ל ולח"י את בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. המטרה היתה לפוצץ את הקטרים החונים ליד בתי המלאכה בתחנת הרכבת בלוד. איתן לבני מהאצ"ל היה מפקד הפעולה וסגנו, שאול הגלילי, פיקד על לוחמי לח"י .
הלוחמים יצאו אל המבצע מפרדס ליד בית החולים בילינסון בפתח תקווה. לאחר כמה שעות של הליכה בחשכת הלילה, הגיעו ליעדם. הפורצים חתכו את הגדר, חדרו פנימה, ואחריהם נכנסו החבלנים ושעטו קדימה. עד מהרה החלו יריות ניתכות מכל עבר.
תחת הירי התחלקו הלוחמים לשתי קבוצות: האחת הטמינה מוקשים בשורה השמאלית והשנייה בשורה הימנית. הם פעלו במהירות כשלפתע נשמעה התפוצצות אדירה. היה זה מגדל הפיקוח שהתפוצץ. מיד אחר כך נשמעו התפוצצויות לסירוגין והקטרים התפוצצו בזה אחר זה. עמוד סמיך של עשן ואש שהתנשא אל על, העיד על התפוצצותו של מכל הדלק. המטענים פעלו כראוי. ההתקפה המשותפת של  אצ"ל ולח"י על יעדי האויב הוכתרה בהצלחה, אם כי מן המתקיפים נפל איש באצ"ל יששכר וגמן.  
הפעולות בלילה ההוא, שלימים נקרא "ליל הרכבות" היו מכה קשה ליוקרתו של השלטון הבריטי. הן הראו לממשלת בריטניה עד כמה גדולה נחישותו של הישוב היהודי להיאבק בשלטון הזר עד שיסתלק מן הארץ.   
  


יום ראשון, 24 ביולי 2016

ניסיון הפריצה של לח"י לעיר העתיקה בירושלים

 עם פינויו של הצבא הבריטי מירושלים והשתלטות הכוחות היהודיים על האזורים שהתפנו, נעו לוחמי חרות ישראל אל אזורים אלה. הם העמיקו לחדור אליהם, התבצרו וערכו את כוחותיהם לכיבושים נוספים. בפגישה שנערכה בין נציגי לח"י ומפקד ההגנה בירושלים דוד שלתיאל,  דרשו נציגי לח"י לתאם פעולה במטרה לפתוח את הדרך לעיר העתיקה ולשחררה מהמצור. פגישה זו לא צלחה ונציגי שתי המחתרות לא הגיעו להבנות. אף על פי כן, למרות היותם של לוחמי לח"י בודדים במערכה, התקדמו הלוחמים ביום שבת, ב' באייר, עם שחר, בשני ראשי חץ דרך שער יפו ושער שכם. הם התקדמו מגוש מבנים אחד למשנהו וקרב קשה התנהל בינם לבין מאות פורעים ערבים בכל סמטה ובכל בניין בשטח. האויב הטיל לחזית את כל הכוחות שהיו ברשותו ולוחמי לח"י לא יכלו להלום בו ולהנחית את המכה המכרעת כדי לחדור לעיר העתיקה. קבוצת לוחמים השתלטה על הבניינים שהיו בידי הבריטים. מעבר לחומות נראו היהודים הנצורים בתוך הרובע היהודי כשהם לוחמים ומנסים להבקיע דרך אל העיר שבידי היהודים. בין הערבים החלה בהלה. יששכר הוברמן, מפקד הקבוצה, ביקש עזרה לפרוץ אך כשסורב החליט לנסות לחדור בראש קבוצתו. הניסיון נכשל ובקרב נפלו יששכר הוברמן, מרדכי ניסים הלפר, רחל זלצר ורפאל ממיה. שלושים ושניים לוחמים נפצעו.
ארבעים ושמונה שעות לאחר שהפסיקו לוחמי לח"י את פעולת ההסתערות פתחו הערבים בהתקפה על יהודי העיר העתיקה והחלו לכבוש עמדה אחר עמדה. הלוחמים ברובע היהודי לא יכלו עוד להחזיק מעמד וראשי הרובע נאלצו לפתוח במשא ומתן על כניעה. המערכה עלתה בקורבנות רבים. מגני הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנעו ב-28 במאי 1948 ונלקחו בשבי על ידי הלגיון הערבי.
נלקח מתוך לקסיקון לח"י/נחמיה בן-תור