Follow by Email

יום שני, 16 במאי 2016

גמר חידון עולי הגרדום תשע"ו

  מחר, י' אייר תשע"ו (18.5.16), יתקיים במוזיאון בית הגדודים גמר חידון עולי הגרדום. כ-150 משתתפים, תלמידי כיתות ו'-ט' מכל רחבי הארץ, התכוננו לחידון במשך חודשים ארוכים של למידה, נפגשו עם לוחמי מחתרות, ביקרו במוזיאונים ונבחנו בשלב חצי גמר. כחלק מהתהליך התבקשו המתמודדים להכין משימת בית שכללה ארבעה סעיפים:
1.      בעקבות הפגישה עם לוחם/ת, או עדות ששמעו בבית הספר - לתאר מקרה/ פעולה שהרשימה אותם ולכתוב מדוע.
2.      בתור "חברי" מחלקת ההסברה של המחתרת - לחבר כרוז, המוסר את דבר המחתרת לציבור,בכל נושא אחר העולה על דעתם.
3.      אתם לוחמים שאסורים בבית הכלא, כתבו מכתב מהכלא -  למשפחה או לחברים שבחוץ, או לחבריכם למחתרת שיושבים בצינוק או בצל הגרדום.
4.      בהתנהגותם בבתי המשפט הבריטיים, ביטאו הלוחמים את נחישותם האידיאולוגית ומסירותם לרעיון. הם כפרו בסמכות בית המשפט לשופטם, ונשאו נאומי האשמה נגד בריטניה והביאו את דבר המחתרת לעולם כולו (כשהם מתעלמים מהסיכון העצמי ומהתוצאות הקשות שיכולה התנהגות כזו לגרור עבורם).  - חברו נאום כזה. 
להלן משפטים מייצגים מתוך המשימות שכתבו 25 התלמידים העולים לגמר:
יוסף אהרונסון, תלמיד כיתה ו', בי"ס דביר חולון, כתב כרוז אל "קציני צבא הכיבוש":  "כשהייתי בן 14 ראיתי איך מטביעים אוניית מעפילים, יהודים שכל פשעם היה שהם רצו להגיע לארצם בשלום מארצות אחרות אחרי שעברו ייסורים נוראיים. איך לא תבושו? איפה המוסר האנושי? איפה הצדק וההיגיון? אנו נחזיר לכם כגמולכם מידה כנגד מידה ולא נפחד כי ארצנו היא, ולא ארצכם!"
שחר אורן, תלמיד כיתה ז', ישיבה תיכונית שעלבים, תיאר במכתב את הווי בית הכלא: "אצלנו היחס הוא טוב. שלשום אף אפשרו לנו לקבל הגדות, מצות ויין מהבית. בליל הסדר בא אלינו אחד השומרים, הציע לנו לחם ושאל אותנו למה אנחנו אוכלים "קרקרים". אחרי שהסברנו לו על מהות הסדר ויציאת מצרים  הוא אמר שהוא מבין אותנו. נחמד שלפעמים יש הזדהות".
דביר אלטשולר, תלמיד כיתה ז', בי"ס יד ששון לביא, כתב כרוז העוסק ביום הקמת המדינה: "עם כל השמחה שיש לנו היום, אנו, חברי אצ"ל ולח"י מבקשים להזכיר גם את אלה שלא איתנו. שנים עשר עולי הגרדום שמסרו את נפשם למען הקמת המדינה ולא זכו לראותה. לעד תישארו בליבנו לוחמי החרות והחופש".
יואב בורנשטיין, תלמיד כיתה ח', בי"ס כרמי יהודה גוש עציון, כתב מכתב מהכלא לחבריו: "הראש שלי עסוק כל הזמן באיך לברוח ולחזור אליכם ולהמשיך בפעילות המחתרת. לפעמים אני מרגיש שהייאוש משתלט עלי, אבל אז אני שומע על הפעולות שאתם שם בחוץ עושים ומתמלא תקווה שיום יגיע וננצח במלחמה, נגרש את הבריטים מארצנו ונקים מדינה משלנו".
נהוראי בן שטרית, תלמיד כיתה ז', ישיבת בני עקיבא חולון, כתב מכתב למשפחתומהווי הכלא: "עבר עוד שבוע מאז מכתבי האחרון וחודש ימים בשבתנו בצינוק.. כיצד אתם מרגישים בבית?... אני מקווה שבביקור הבא, שכאבי הגב שלך, אבא, כבר נעלמו לגמרי, יחד עם "הכאב ראש" שאני גורם.
נעמה גורמן, תלמידת כיתה ח', אולפנת שעלבים, נפגשה עם הלוחם אברהם רוזן: "אנחנו במקומו היינו משותקות מרוב פחד. אנחנו ממש מעריכות אותו על שהעז לעמוד ככה בגבורה מול הבריטים. לדעתנו כולם צריכים לדעת ולשמוע את סיפורו. אנחנו שמחות מאוד שהיתה לנו הזכות לראיין אותו".
אלנתן גרוס, תלמיד כיתה ז', חט"ב סוסיא, כתב מכתב מהכלא למשפחתו: "ברגעי הראשונים בבית הסוהר התעצבתי קצת אל נפשי אך רצוני העז לכבוש את הארץ עוד בוער בלבי ואני שמח על הזכות שנפלה בקרבי לממש את אהבתי לארצנו. מאחל לכם כל טוב ושתזכו במהרה לראות בתקומת המדינה העברית ושחרור הארץ מידי הבריטים".
אביעד דוקוב, תלמיד כיתה ז', חט"ב סוסיא, כתב מכתב מהכלא אל חבריו למחתרת: "חברי לוחמי החרות, אתם תפגעו באויב הבריטי באמצעות פגיעה בלוחמיו ורכושו, ואנחנו נפגע בו בעמידה איתנה והוכחת חוסר הצדק שלהם לעולם כולו. אל לכם להתייאש כי ייאוש והפסקת המלחמה הם שיגרמו לאובדן חזון המדינה היהודית. חזקו ואמצו".
דוד דוצקובסקי, תלמיד כיתה ט', ישיבת נהרדעא בית שמש, נפגש עם הלוחם עזרא יכין: "עזרא סיפר לי על הצטרפותו ללח"י. זוהי מחשבה פשוטה של נער צעיר שחשב- למה לא נסלק את הבריטים מהארץ כמו שעשו המכבים בזמנם. המכבים רצו להילחם למען החירות והחופש וגם אנחנו צריכים להילחם כמוהם".
נועם דרכי, תלמיד כיתה ז' ישיבת אורט מעלות, נפגש עם הלוחמת שרה כהן: "כשהגעתי לבית שלה חשבתי שאראה אישה חלשה וזקנה אבל ראיתי אישה שנראית צעירה בגופה וברוחה. היא אמרה שהדבר הכי חשוב לה הוא שיזכרו את הנופלים ואת עולי הגרדום. אותם צעירים ויפים. ש"צמה לא הספיקו ללטף..."היתה לי חוויה מרשימה".
איתן וולף, תלמיד כיתה ז', בי"ס ברקאי קרני שומרון, כתב מכתב מהכלא למשפחתו:   "אני יודע שהבשורה על גורלי נפלה עליכם כרעם ביום בהיר ואני בטוח שנתקפתם צער גדול אבל עם זאת גם פליאה גדולה. אני מבקש שתמשיכו אתם, חברי המחתרת וכל עם ישראל לנסות לסלק את האויב הבריטי מעל אדמת ארצנו".
רבקה וייצמן, תלמידת כיתה ו', בי"ס דביר חולון, כתבה בעקבות פגישה עם בנימין ברזני: "התרשמתי מהאומץ של בנימין, מכך שביצע פעולות למרות שידע שהוא מסכן את חייו. התרגשתי ממסירות הנפש שלו ומכך שאמר לי שהכל היה כדאי".
ישי כהן, תלמיד כיתה ח' בי"ס ברקאי קרני שומרון, כתב מכתב לחבריו מבית הכלא: "גם כשאני אסור אני מלא בגאווה על העשייה למען כיבוש הארץ. המשיכו את פעולותיכם גם כשהמצב דועך כי זאת אמונתנו ועל פיה נמשיך לחיות. כאן בכלא כולנו מחכים לחזור למאבק של המחתרת. תל חי! יחי ז'בוטינסקי!"
נבו כץ, תלמיד כיתה ו',חט"ב סוסיא, כתב כרוז על פעולתם של שני אליהו: "אנו מתנגדים בכל תוקף לרצח חפים מפשע, אך הלורד מוין הוא רוצח נתעב ובמותו הצלנו חיים רבים של חפים מפשע. חיזקו ואמצו. בקרוב נחיה במדינה יהודית".

טל אפרת לוי, תלמידת כיתה ח', אולפנת שעלבים כתבה מכתב לאמה מבית הכלא: "אתמול נערך המשפט שלי אך אני לא שיתפתי פעולה. לא הגבתי לדברי השופטים ולנאמר שם לא הקשבתי. זה לא עניין אותי. אני לא רוצה להישאר בכלא ומחפשת דרך לברוח".
איילה סליג, תלמידת כיתה ז', אולפנת שעלבים, כתבה מכתב של עולה גרדום למשפחתו: "זכרו שאני לא הולך למות כאדם רגיל. אני הולך למות כחייל עברי הלוחם למען החופש ולשחרור ארצו ועמו מידי העם העריץ המחזיק בו. אני גאה בכך מאוד!"
אודיה סמואל, תלמידת כיתה ח', חט"ב סוסיא, כתבה נאום של לוחם בבית המשפט: "איני מכיר בשלטון הבריטי ולכן איני יכול לחתום על שום מסמך עבורו. איני יכול למחול על גאוות הלוחם העברי ולהתחנן לפני מי שאין לו הזכות לשופטי. לא גאוותי הפרטית היא זו, כי אם גאוות האומה כולה".
נעמה פורת, כיתה ח', אולפנת חן במדבר, כתבה כרוז המיועד לנערה היהודייה: "זקוקים אנו לך לצורך השתתפות בפעולות מתוכננות שבדעתנו להוציא לפועל. אנו זקוקים ללוחמות, קשריות וחבלניות. היי גיבורה כדבורה הנביאה, חכמה ובעלת תושייה כאישה המקראית. אנו קוראים לך להצטרף למאבק למען עצמאות המולדת".
דוד פישלביץ', תלמיד כיתה ח', חט"ב לבנים קריית ארבע, כתב מכתב למשפחתו מבית הכלא: "בימי שבת מגיע הרב אריה לוין לבקרנו, להתפלל עימנו ולחזקנו בדברי עידוד ותורה. אני מקווה שעוד מעט אשתחרר מן הכלא ואפגוש אתכם. אני מבקש מכם סליחה ותהיו חזקים. בנכם האוהב, דוד".
מתן קליין, תלמיד כיתה ו', חט"ב סוסיא, כתב מכתב לחבר הנמצא בתא הנידונים למוות: "אני מקווה שאתה לא נשבר. החבר'ה פה מדברים על תכנית להוציא אותך. אם קיבלת את המכתב ענה לי. כתוב לי על החיים בתא הנידונים למוות. אל תכתוב לי על המוות. זה מעציב אותי".
הלל רוזנהיים, תלמיד כיתה ו', בי"ס נעם נריה לוד, כתב על הפעולה בפיצוץ מלון המלך דוד: "הרשימה אותי במיוחד התנהגותו של ישראל לוי (גדעון) שהיה מפקד הפעולה. הוא שמר על קור רוח ודבק במטרה בעקשנות. הוא ניחן בעצבי ברזל, בכושר מנהיגות ובחוש התמצאות. התפעלתי מאוד מהרעיונות היצירתיים שבהם השתמש כדי להינצל מהבריטים".
משה רזניק, תלמיד כיתה ח', בי"ס בן גוריון ר"ג, כתב על עולה הגרדום שהרשים אותו במיוחד: "הלוחם שהכי הרשים אותי הוא משה ברזני. כשקראתי עליו התפעלתי מהאופטימיות שלו, קור רוחו ואהבת ישראל. כמו כן מאוד התרגשתי מעמידתו במשפט בבית הדין הצבאי בירושלים, כשקרא בתנ"ך, אמר "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה".
נועם רייכמן, תלמידת כיתה ח', חט"ב סוסיא, שוחחה עם הלוחם עזרא יכין על הנער אלכסנדר רובוביץ' שנחטף על ידי הבריטים: "ילד אחד, שעמד בגאווה ולא פצה פיו על אחיו. מול כוח כזה של אהבה, גבורה ואחדות אף אחד לא יכול להתמודד ובזכות זה אנחנו חיים פה כיום. המעשה הזה הותיר בי רושם עמוק המראה על אכפתיות, הקרבה ואומץ לב". 
ישראל שוקרון, תלמיד כיתה ח', ישיבת אוהל שלמה ב"ש, בעקבות שיחה עם אליעזר בן עמי: "כמו שהלוחמים נאבקו, נכלאו, נשפטו והוגלו למען עתידנו והיותנו כאן בארץ משלנו, כך גם אני רוצה לתרום את חלקי למען בני ונכדיי שישבו כאן לבטח".
נאווה ששון, תלמידת כיתה ז', אולפנת צביה בת ים, כתבה נאום של לוחם במשפט:  "בית המשפט אמור להתבסס על צדק. עליו להבין את היהודים ואת הסיבות לפעולתם ולנסות לעזור להם אך במקום זאת אתם דנים אותם לגרדום. על זאת לא נשתוק! עם ישראל חי! תחי המדינה העברית!"





יום שלישי, 5 באפריל 2016

עמדת לח"י לגבי פתרון בעיית הערבים

במשך שנות קיומו של ארגון לח"י, הייתה התפתחות בהשקפותיהם בנוגע לשאלה הערבית ביחס לפתרון המדיני של ארץ ישראל.
ארגון ה"הגנה" קם ונולד מעצם הצורך להתגונן נגד הערבים הפורעים והרוצחים. האצ"ל נוסד בימי פרעות דמים כדי להשיב לערבים מלחמה. ייסודה של לח"י היה שונה. מטרת הקמתה של מחתרת לח"י הייתה שחרור ארץ-ישראל, מולדתו של עם ישראל, מהשלטון הזר הבריטי שהוא האויב העיקרי המונע את חירות העם ובו יש להלחם עד לגירושו מן המולדת.
ההתמקדות במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה את לח"י, בכל תקופת מלחמתה, למסקנה כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם האימפריאליסטי של השלטון הבריטי. לח"י הייתה סבורה שע"י סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-הערבי וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.
אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות המשתנות בקצב המסחרר, ושל האירועים בזירה העולמית.

עם הקמתה של לח"י בשנת 1940, מסיידה אברהם שטרן – יאיר, התייחס אל הבעיה הערבית בעקיפין ולא במפורש. ב'עיקרי התחיה', 18 העיקרים שכתב יאיר על החזון שלו בקשר לארץ ישראל, קבע כי רק לישראל הזכות הבלעדית על ארץ ישראל ואת פתרון בעיית הזרים, כלומר בעיית הערבים, הוא הציע לפתור ע"י חילופי אוכלוסין (טראנספר). עמדתו של יאיר בעניין חילופי אוכלוסין תאמה גם את השקפותיהם של מנהיגי מפא"י דאז: יצחק בן-צבי, שמואל דיין, ברל כצנלסון ובן-גוריון.

מדיניות לח"י שהתהוותה בהיעדרו של יצחק שמיר שישב במחנה מעצר באריתראה – ע"י שני חברי המרכז – נתן ילין-מור (גרא) וד"ר ישראל אלדד, אשר ניהלו את התנועה, הייתה אמביוולנטית ודעותיהם של השניים לא תמיד הזדהו ביחס לבעיה הערבית, אף שניסו למצוא מכנה משותף בין גישותיהם השונות. העובדה כי "החזית הערבית" לא נראתה אקטואלית וחשובה מדי, כל עוד המשיכו הבריטים לשלוט בארץ, סייעה להצנעת חילוקי הדעות. זו הייתה הסיבה שלח"י ניסתה לנטרל ולהתעלם מההתעוררות הלאומית של ערביי ארץ ישראל.
נלקח מתוך ספר תולדות לוחמי חירות ישראל/נחמיה בן-תור

יום ראשון, 6 במרץ 2016

אנשי לח"י עונים: איך תפס לח"י את מקומו בהיסטוריה של העם היהודי ואת השפעתו על בני העם בתפוצות?

מלכה בנטוב: בהיסטוריה תתפוס לח"י את מקומה כגוף הראשון שנלחם בשלטון הבריטי באשר הוא היה שלטון זר בארץ לא לו ולכן הכרזנו עליו מלחמה על מנת לגרשו מהארץ. לא לחמנו בחוקיו או גזרותיו, עצם היותו שלטון זר הצדיק את מלחמתנו.
הייתי רוצה, ואני מקווה שכך אמנם יהיה, שזכר חברינו שהקריבו את חייהם ונתנו את היקר להם ביותר- יישמר לדורות.
באשר לבני העם בתפוצות וההשפעה שלנו עליו – הלוואי והיתה השפעה כזו שהייתה מתבטאת קודם כל בעלייתם ארצה ובנכונותם לחיות כאן יחד איתנו את חייהם. אך קשה לראות היום את המוני היהודים עוזבים את "סיר הבשר" על מנת להצטרף אלינו כאן. ואלה שבאים- רובם באים מתוך מצוקה והאידיאל הציוני רחוק מהם מרחק רב.   

חיים בן ישראל: הלח"י נתפס בתפוצות כמעשה ניסים, כמו שהחשמונאים נתפסים בעינינו היום. דווקא עקב היותו הזעיר בכמותו בהשוואה למחתרות האחרות. דווקא משום שפעל בחוסר משאבים, דווקא משום שנתפס בתודעה ככנופיה בוזזנית. אבל במטרה המקדשת את האמצעים. בביקורים שאנו מקיימים בחו"ל אנו משוחחים על כך בחוגים יהודיים, ומשנה לשנה גוברת המודעות לפעולת המחתרת. אך יש המשווים גם את מעשה הנקם והזוועה והרצח של כל "הפלנגות" הערביות כביכול למלחמת חירות, ועל זה יש להילחם!

אליעזר בן עמי: הלח"י לא תפש את מקומו בהיסטוריה כפי שצריך היה לתפוש עקב תעמולת המוסדות שמיעטו והקטינו את פעולותיו. בתפוצות ייתכן שהשפעתו היתה מרובה יותר כי שם שופרות ההסברה "מטעם" היו פחות דומיננטיים והשיפוט היה יותר אובייקטיבי.

 דוד שומרון:
א. ראינו את עצמנו כחוד החנית של מלחמת השחרור העברית. היינו כאותו כדור שלג שהלך ותפח כשהצטרפו אליו האצ"ל וההגנה. לח"י היה המאיץ שגרם לתהליך שהביא בסופו של דבר ליציאתם של הבריטים מהארץ. הייחודיות של לח"י היא בכך שהוא היה הראשון שהכריז על השלטון הבריטי כשלטון זר, כובש שיש לסלקו מארצנו, וזאת, שעה שכל האחרים האמינו שאפשר לשנות את יחס השלטון הבריטי בלונדון כלפי הציונות. יאיר אמר: לא בלונדון, את השלטון יש להחליף בירושלים בשלטון עברי.
ב. פעלנו גם בחו"ל בהסברה ובגיוס נוער ורבים הצטרפו אלינו באירופה  ובארה"ב. פעולה זו נקטעה עם קום המדינה.
ג. לקראת הכרזת המדינה קיבל מרכז לח"י שלוש החלטות לגבי העתיד:
1. במדינת ישראל לח"י מתפרקת וחבריה מתגייסים לצה"ל.
2. בירושלים (שאינה כלולה במדינה) ממשיכים להילחם עד לצירופה למדינה.
3. בגולה לח"י ימשיך בפעולת הסברה וארגון בקרב יהודים לשחרור המולדת כולה.

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

פרידה מלאה (גרנק) כהן

 השבוע נפרדנו מלוחמת לח"י אמיצה – לאה (גרנק) כהן.
לאה לקחה חלק במאבק המחתרות כבר בגיל צעיר. עוד בהיותה תלמידת גימנסיה הצטרפה ל"הגנה" אך מדיניות ההבלגה עוררה את התנגדותה והיא חיפשה דרך לפעילות אקטיבית יותר. ההזדמנות נקרתה לפניה כשהכירה את יעקב גרנק (דב הבלונדיני), אחד הלוחמים הכריזמטיים של לח"י. עד מהרה פרחה האהבה בין השניים ולאה גויסה לשורות לח"י. "את תהיי אשתי אם תרצי בכך או לא" אמר לה דב.
"בהתחלה הוא לא אפשר לי לצאת לפעולות והדבר מאוד פגע בי." נזכרה לאה בראיון לעתון נעמ"ת "בעקבות זאת סירבתי להינשא לו אלא אם כן יכיר ביכולתי לפעול במחתרת כאחת מהשורה".
וההכרה לא אחרה לבוא. במחתרת עסקה לאה כמעט בכל. היא הדביקה כרוזים, ערכה מעקבים, סיורים ותצפיות, היתה אחראית על העזרה הראשונה, השתתפה בפעולות החרמה, הדריכה בחורים באימוני שדה ושימשה מוקשנית בפעולות מבצעיות רבות, באחת מהן נתפסה ונאסרה.
ב-1946 נישאו לאה ודב. מתנת החתונה שקיבלה היתה לפקד על פעולת מיקוש.
עם קום המדינה שובצו שניהם בחטיבה 8 של צה"ל.  לאה היתה מפקדת פלוגת הבנות. דב פיקד על פלוגה בגדוד 89.   
בנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 1948, נפל דב בקרב על עוג'ה אל חפיר. כשנפצע, סיפרה לאה, הרגישה שקרה לו משהו וחשה למקום אך כבר לא יכלה לעזור לו. כל שנותר לה לעשות היה לנגב את דמו ולעטוף את ראשו במטפחתה.
לאה נישאה בשנית למשה כהן וזכתה לילדים ולנכדים. עד צאתה לגמלאות עסקה בחינוך והוראה ואף היתה פעילה בעמותת חטיבה 8.
היא תישאר בזיכרוננו כלוחמת נועזת וכאישה נמרצת בעלת מזג תוסס ונחוש.

יום שני, 11 בינואר 2016

ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט

 במאי 1948 מונה על-ידי האו"ם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט לתפקיד מתווך בין היהודים לבין הערבים שלחמו זה בזה בארץ ישראל. הצעתו של ברנדוט לפתרון הסכסוך הארצישראלי היתה תכנית מדינית שהגיש לאו"ם ואלה  עיקריה:
·        עבר הירדן ייכלל בחלק הערבי של המדינה המוצעת.
·        ירושלים תימסר למדינה הערבית.
·        הגליל המערבי, שהיה אמור להיות שטח ערבי, יועבר למדינה היהודית, אך במקום הגליל ייקרע הנגב מהמדינה היהודית ויימסר לערבים.
·        נמל חיפה ונמל התעופה לוד יהיו תחת שלטון בינלאומי.
·        החזרת 300,000 פליטים והגבלת העלייה היהודית.
תכנית ברנדוט
       תכנית ברנדוט – כך זה נראה על המפה

מובן שאיש ביישוב היהודי לא שמח על הצעתו של ברנדוט והממשלה הזמנית דחתה את התכנית מכל וכל. אנשי לח"י סברו כי לאחר שנים של חירוף נפש, לא ייתכן כי תינתן לרוזן שבדי כלשהו הרשאה להחליט על גורלה של מדינת ישראל, על גורלה של ירושלים ועל גורל העלייה בעוד רבבות פליטים מצטופפים במחנות. עבור מרכז לח"י מנוי וגמור היה שיש לסלק את הרוזן לפני שהצעותיו יהיו לעובדות מחייבות בשטח. חברי לח"י הטיפו לגירוש ברנדוט בעיתונים, בכרוזים ובהפגנות  אך אלה לא השפיעו על מהלך המאורעות וברנדוט המשיך לקדם את ביצוע תכניותיו.

  חברי לח"י הגיבו בכרוזים ובהפגנות

ב-17 בספטמבר 48 נורה ונהרג ברנדוט בשכונת קטמון בירושלים, בשעה שעשה את דרכו בשיירה של שלוש מכוניות. כשעברה השיירה את הרחוב הראשי של קטמון חסם את הרחוב ג'יפ צבאי וממנו קפצו שלושה צעירים. אחד מהם ירה ברוזן ובאחד מעוזריו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, והרגם. שלושת הצעירים הסתלקו מהמקום.
גוף בשם "חזית המולדת" פרסם הודעה בעיתונות על הוצאתו להורג של ברנדוט בגין תכניתו ששללה את ריבונותה של מדינת ישראל והיוותה סכנה לעצם קיומה. לימים הודה יהושע כהן, מלוחמיה הוותיקים של לח"י, שהיה לחברו של בן גוריון כי הוא אשר היה אחראי להתנקשות בחייהם של ברנדוט וסארו.   
בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את הפקודה למניעת טרור המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. אף על פי שהמחתרת התפרקה באופן רשמי, הוכרזו לח"י ו"חזית המולדת" כארגוני טרור ומאות אנשי לח"י נעצרו. היה זה, למעשה, חיסולה הסופי והמוחלט של שרידי  מחתרת לח"י ועמו בא הקץ לתכנית ברנדוט.

יום שני, 9 בנובמבר 2015

השפעה והשראה – ברית הבריונים

אחת ההשפעות העיקריות על האידיאולוגיה של לח"י הייתה משנתה של תנועת "ברית הבריונים" שפעלה בארץ בשנים 1930 - 1933. הייתה זו קבוצת צעירים רוויזיוניסטים שהתנגדה לשלטון הבריטי בארץ ישראל. היא מנתה כמה עשרות חברים ובראשה עמדו שלושה אישים שכונו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, ד"ר יהושע ייבין והמשורר אורי צבי גרינברג. שמה ניתן לה ב-1931 על שם הבריונים מגני הבירה בימי הבית השני ונלקח משירו של יעקב כהן "בריונים".

                                                       ה"שלישייה"

לאחר אזלת היד שהפגינו הבריטים בהגנה על יהודים במאורעות תרפ"ט, טענו ראשי התנועה כי הבריטים לא יכולים ולא רוצים לדאוג לביטחונו של היישוב היהודי וכי יש לגרשם ולכונן שלטון יהודי בארץ, אפילו בכוח הזרוע. שאיפתם הייתה להקים תנועה מחתרתית שתשיג נשק ותפתח במלחמה כנגד האנגלים.
רבים לא הסכימו עם רעיון זה, לא ביישוב ואף לא בתוך התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, שתמך בהידברות ושיתוף פעולה עם הבריטים לא ראה בעין יפה את פעילות הקבוצה ואף על פי כן חבריה החלו לפעול. הם ארגנו הפגנות נגד בכירים בריטיים ונגד המדיניות הבריטית וקראו לסילוקה של בריטניה מארץ ישראל, אולם פעילות זו לא נמשכה זמן רב.
בעקבות רצח חיים ארלוזרוב נעצרו אב"א אחימאיר וכמה מחבריו בחשד לביצוע הרצח. הנאשמים הועמדו לדין ובסופו של דבר זוכו, אבל התנועה התפרקה ונעלמה מהזירה הפוליטית.

מאבקם של חברי ברית הבריונים אמנם לא התגבש לכדי מעשים משמעותיים אבל הרעיון לפעולה אקטיבית נגד הבריטים נשאר וזרע את הזרע האידאולוגי שהשפיע על יאיר והוביל להקמת לח"י.

יום שני, 12 באוקטובר 2015

אנשי לחי"י עונים: האם יש מקום להשוואה בין ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בארץ לפני קום המדינה, לבין ארגוני המחתרת הפלשתיניים הפועלים כיום?

מלכה בנטוב: אני רואה הבדל גדול מאוד בין ארגוני המחתרת בארץ לבין ארגוני המחתרת הפלסטינים. אנחנו, הלח"י, מלחמתנו היתה כנגד אלה ששלטו בנו ועושי דברם, אנשי משטרה, בולשת וצבא. עשינו הרבה מאוד כדי שלא לפגוע באזרחים סתם ובוודאי שלא להכות נשים וילדים.
שני חברים יקרים, שני האליהו הקריבו את חייהם במצריים כי לא רצו להציל את חייהם על חשבון חייו של שוטר מצרי חף מפשע וגישה זו היתה פני החינוך שלנו.
לא פעם נמנענו מפעולות חשובות (כמו אחת ההתנקשויות בסרג'נט קולי בחיפה) מכיוון שברגע שהתכוונו לפגוע בו עברה במקום אישה עם תינוק בעגלה. ודוגמאות כאלה יש הרבה.
כמובן, שלא תמיד הצלחנו וגם אזרחים חפים מפשע נפגעו, אבל זו דרכה של מלחמה ותמיד הצטערנו והתנצלנו על התקלה.
ולכן אין אפשרות להשוואה. נכון, גם הם הפלסטינים, רוצים בחופש ובעצמאות ועל זה אין לי ויכוח איתם אך דרכיהם פסולות. אני מקווה שיבוא יום ונוכל לחיות בשלום בשתי מדינות נפרדות, אף כי כיום הדבר הזה נראה כחלום רחוק.

חיים בן ישראל: הדמיון הוא באופן הפעלת הכוח, באופן טכני בלבד, מהותית אין כל דמיון. המחתרת הפלסטינית לא מתחשבת ונלחמת בילדים ונשים. בלח"י נזהרנו. לעתים ביטלנו פעולות בכדי לא לפגוע באזרחים או נשים. הפלשתינים נלחמים נגד אזרחים, נגד טף וזקן, מעשיהם גובלים ברצח בדם קר, לדוגמא במעלות, באוטובוס של ילדים וכיו"ב.

אליעזר בן עמי: השוני הוא עצום בעצם המוסריות של המלחמה והמלחמה עצמה ולדוגמא, המדינה והשטח שמעולם לא היו בשליטת עם וממלכתו פרט למדינת וממלכת ישראל או יהודה ושומרון שקיימו כאן ריבונות, תרבות, חקלאות, וממלכות עצמאיות יהודיות. שטח א"י אכן נכבש ע"י מעצמות כמו מצרים, פרס, אשור, יוון ורומי או עותמנים ואנגלים בסוף, אך לא נשלטו ע"י תושבי הארץ המקומיים. לערבים לדוגמא עשרות מדינות בהן הם שולטים וגרים אך כאן מעולם לא קיימו מדינה עצמאית ואנו שבנו לארצנו ממנה גלינו.
ארגוני המחתרת היהודיים לא רצחו ילדים, נשים ואזרחים סתם בכוונה תחילה, הן בריטים והן אחרים. פרט למעשי תגמול בודדים נגד ערבים כצעד מחאה על הרציחות בדרכים וביישובים, במאורעות 1936-39, בשבירת ההבלגה שהוכרזה ע"י המוסדות.

יעקב בנאי: ההבדל הברור והתהומי באופן הפעולה בינינו לארגוני הטרור הפלשתיני הוא שהם עוסקים בטרור ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים ובילדים. אנו, לעומת זאת, למרות שהיו בארץ כמאה אלף בריטים עם משפחות וילדים ובכל משך 8 שנות המחתרת לא נפגעה אף אישה, אף פקיד ואף ילד אנגלי והם יכולים היו לנסוע בשלווה לבית הספר, לצאת חפשי לקניות ולנהל אורח חיים אזרחי ותקין ללא פחד הטרור.

דוד שומרון: כפי שכבר ציינתי, הארץ הזאת היא של עם ישראל. מאז חרב הבית השני- לא קמה כאן שום מדינה אחרת, ומכל מקום שום מדינה ערבית. הארץ היתה תמיד פרובינציה של אימפריה זו או אחרת.
המוסלמים, או אם תרצו, הערבים, באו הנה לעבוד אצל היהודים או אצל האנגלים, השתקעו, נשאו נשים, בנו חושות והפכו לתושבים. אבל אין להם שום זכויות על הארץ ובתוך הארץ. אלה הטוענים שחלקת אדמה זו היא של אבותיהם , משקרים. הם אף פעם לא קנו את האדמה עליה הם יושבים.
 המחתרות נלחמו נגד הבריטים שישבו כאן ככובש זר שהגיע הנה ממרחק של חמשת אלפים קילומטרים, בתוקף מנדט להקים בית לאומי יהודי. הם מעלו בתפקידם, עשו את ההפך מהמוטל עליהם, תמכו בערבים, הפלו את היהודים לרעה, סכסכו ומה לא. הם לא פיתחו את הארץ, לא בנו, לא הקימו מפעלים תעשייתיים, לא עשו חקלאות... ולבסוף עלו על אוניות וחזרו הביתה לאנגליה לשמחת משפחותיהם.
לעומת זאת- הפלשתינים נלחמים נגד מיליוני ישראלים היושבים על אדמתם, עליה הקימו ערים, כפרים, תעשיה וחקלאות ופיתחו ערכי תרבות נכבדים ויצרו בסיס כלכלי עליו מתקיימים הפלשתינים. הפלשתינים לא הקימו כאן שום דבר. לא תעשייה ולא תרבות כלשהי. הפלשתינים שואפים 'לחסל את הישות הציונית' משמע לסלק אותנו מכאן. זו שאיפה אבסורדית: בימנו לא מסלקים חמישה וחצי מליון אנשים.
 המחתרות היהודיות לא עסקו בטרור כמשמעו. הם היו לוחמי גרילה, פרטיזנים, הם פגעו בחיילי הכובש ובשוטריו, בבסיסיו במחנותיו ובמפקדותיו (ולפעמים בנציגיו).
 הפלשתינים עוסקים בטרור נטו ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים וילדים. מטרתם המוצהרת בעל פה ובכתב היא לסלק אותנו מכאן, עד כמה שזה נשמע מגוחך. אי לכך אין כל השוואה בין המחתרות היהודיות לבין הפלשתיניות.