Follow by Email

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

האוצרות שמוצאים בזבל של פלורנטין

השבוע נכנסו למוזיאון שני צעירים חביבים, בחור ובחורה שנראים כמו חלק מהנוף הסטודנטיאלי שממלא את שכונת פלורנטין. בידהם היתה מעטפה חומה גדולה. "מצאנו את זה פה," הודיעו "בפח הזבל בפינת הרחוב. חשבנו שאולי זה שווה משהו."
"שווה משהו" – בלשון המעטה. במעטפה היו קרוב ל-100 תמונות סטילס של מנחם בגין מאירועים שונים בתקופות שונות וכמעט כולן באיכות טובה – אוצר ממש.
את המעטפה העברנו לארכיון מרכז מורשת בגין, אבל לפני כן סרקנו כמה מהן שאהבנו במיוחד. נסו לזהות עם מי מצולם בגין בתמונות הבאות:





התשובות הן: שמעון פרס, חיים בר לב, גולדה מאיר, ישראל אלדד, משה דיין.
ועל כך נאמר – הזבל של האחד עשוי להיות הזהב של האחר...



יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

ההתנקשות בקונקווסט

 אלברט אדוארד קונקווסט היה ראש הבולשת הבריטית במחוז חיפה, קצין בכיר ומעוטר שנקט יד קשה כלפי האצ"ל ולח"י והיה אחראי למאסרם של לוחמים רבים.

במשך זמן רב היה קונקווסט יעד להתנקשות של חברי לח"י. הוא היה מודע לכך שהמחתרת עוקבת אחריו ולכן הקפיד להתנהל בזהירות, נהג להחליף תלבושות ומכוניות לעתים קרובות, ותמיד יצא מלווה בשומר ראש.

ביצוע ההתנקשות בקונקווסט הוטל על שני לוחמי לח"י, יעקב פנסו (גואל) ואבנר גרושוב (יואב), שיצאו למשימה ב-2 ביוני 1947. השניים עקבו אחרי הבלש שיצא במכוניתו מלווה בשומר הראש. הם נסעו בעקבותיהם כשגואל נוהג ויואב אוחז בתת מקלע.

במעלה רכס הכרמל עצרה מכוניתו של הקצין. קונקווסט ושומר ראשו יצאו מהרכב ונכנסו לחנות קרובה. הם חזרו כעבור כמה דקות עמוסים בשקיות וכאשר עמד קונקווסט להיכנס חזרה אל המכונית, חלפו על פניו גואל ויואב. התת מקלע הופעל וקונקווסט נורה למוות.
הלוחמים החלו לסגת אך עד מהרה נפתחה לעברם אש כבדה. כדורים אחדים פגעו במכונית. רסיס פגע בגואל ודם החל קולח מגבו. השניים קפצו מהרכב ונסו מהמקום. גואל מצא מקלט באחד הבתים, שם קיבל עזרה וטיפול רפואי מבעל הבית. יואב הגיע בשלום לבסיס ודיווח על מותו של קונקווסט. לאחר ההתנקשות פרסמה המחתרת את ההודעה הבאה:

אישים בכירים בחיפה ובהנהגת היישוב לא ראו בעין יפה את ההתנקשות בקונקווסט וגינו אותה בחריפות. חלקם אף נכחו בהלווייתו.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

שירת יאיר- מדוע השתנה כתב ידו של אברהם שטרן?

שירים היו חלק בלתי נפרד מחייו הקצרים של יאיר. הוא כתב בתקופות שונות, כשבכל תקופה ביטאו שיריו את הרגשות, המחשבות והרעיונות שליוו אותו.

שיריו הראשונים נכתבו ברוסית ונשאו אופי אישי-לירי. הם יצאו לאור ברוסית, בחוברת מודפסת, ב-1928.
עם השינויים בחייו משתנה גם אופי השירים. ב-1929 הוא מצטרף ל"הגנה" כשומר על ישובים בירושלים ושירתו הופכת פחות אישית ויותר לאומית, ועוסקת במסירות, הקרבה ומלכות ישראל.
בתקופת לימודיו (1932-1934) כשיאיר נתון כל כולו במחתרת, נובעים  ממנו שירים רבים המעידים על פעילותו המחתרתית, ביניהם "חיילים אלמונים" שיהפוך להמנון לח"י.

מאוחר יותר (1939-1940) כותב יאיר את הפואמה המפורסמת שלו "לאימהות שלנו" שאח"כ יקרא אחיו דוד על קברו. הפואמה כבדה וקשה, שונה מאוד מהשירים הקודמים. יאיר הפך כעת למבוקש נרדף שנע בחשכת הלילה בין מקומות מסתור וניכר שהוא מודע היטב לכך שחייו בסכנה.  



אלה הם חלק משיריו המוצגים במוזיאון לח"י. מעניין לראות שבכל שיר כתב היד של יאיר שונה. סיבה משוערת אחת לכך היא שבתקופת חייו האחרונה, כשירד יאיר למחתרת עמוקה, הוא העתיק את שיריו בכתב יד מרובע לשם הסוואה.
סיבה נוספת לשוני בכתב היד יכולה להיות פסיכולוגית. כתב ידו של אדם שמרגיש כי המצור מתהדק סביבו והמוות אורב לו בכל פינה, משתנה עקב מצבו הנפשי- הלחץ, הפחד והחששות.  

כתבי יד רבים של יאיר נשתמרו במהלך השנים, בהם טיוטות רבות של שירים וחלקי שירים, שורות בודדות, נסחים שונים ותיקונים. כתבי היד נשתמרו בנסיבות שאינן מאפשרות בד"כ הישרדות. הם נדדו במזוודה ממקום למקום יחד עם בעליהם הנמלט מפני הבריטים. אבל למרות המעברים, הטלטולים והנסיעות הרבות,  מירושלים לפירנצה ולפולין הניירות לא אבדו. בשנתיים האחרונות לחייו, בעודו נרדף וחסר בית, בשעה שלא יכול היה עוד לשאת אותם במזוודה, הפקיד יאיר את כל הטיוטות והנסחים למשמרת אצל אחיו ובידי ידידים שלא היו מוכרים לשלטון ולכן לא נערכו חיפושים בבתיהם. על חלקם של השירים סימן "חלש" או "גנוז", אחרים העריך ואף הכין לדפוס. העובדה ששמר את כולם מעידה על יחסו הרציני לכתיבתו.  

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

פעולת לח"י בליל הרכבות

 בליל ה – 1 בנובמבר 1945 התרחש מבצע חבלה ברשת מסילות הברזל בכל רחבי הארץ. היתה זו הפעולה הראשונה במסגרת "תנועת המרי העברי". חוליות פלמ"ח חיבלו קשות ב-153 נקודות בפסי הרכבת, בצמתי הצטלבות, במסילות ובגשרונים, ובו בזמן התקיף כוח של לוחמי אצ"ל ולח"י את בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. המטרה היתה לפוצץ את הקטרים החונים ליד בתי המלאכה בתחנת הרכבת בלוד. איתן לבני מהאצ"ל היה מפקד הפעולה וסגנו, שאול הגלילי, פיקד על לוחמי לח"י .
הלוחמים יצאו אל המבצע מפרדס ליד בית החולים בילינסון בפתח תקווה. לאחר כמה שעות של הליכה בחשכת הלילה, הגיעו ליעדם. הפורצים חתכו את הגדר, חדרו פנימה, ואחריהם נכנסו החבלנים ושעטו קדימה. עד מהרה החלו יריות ניתכות מכל עבר.
תחת הירי התחלקו הלוחמים לשתי קבוצות: האחת הטמינה מוקשים בשורה השמאלית והשנייה בשורה הימנית. הם פעלו במהירות כשלפתע נשמעה התפוצצות אדירה. היה זה מגדל הפיקוח שהתפוצץ. מיד אחר כך נשמעו התפוצצויות לסירוגין והקטרים התפוצצו בזה אחר זה. עמוד סמיך של עשן ואש שהתנשא אל על, העיד על התפוצצותו של מכל הדלק. המטענים פעלו כראוי. ההתקפה המשותפת של  אצ"ל ולח"י על יעדי האויב הוכתרה בהצלחה, אם כי מן המתקיפים נפל איש באצ"ל יששכר וגמן.  
הפעולות בלילה ההוא, שלימים נקרא "ליל הרכבות" היו מכה קשה ליוקרתו של השלטון הבריטי. הן הראו לממשלת בריטניה עד כמה גדולה נחישותו של הישוב היהודי להיאבק בשלטון הזר עד שיסתלק מן הארץ.   
  


יום ראשון, 24 ביולי 2016

ניסיון הפריצה של לח"י לעיר העתיקה בירושלים

 עם פינויו של הצבא הבריטי מירושלים והשתלטות הכוחות היהודיים על האזורים שהתפנו, נעו לוחמי חרות ישראל אל אזורים אלה. הם העמיקו לחדור אליהם, התבצרו וערכו את כוחותיהם לכיבושים נוספים. בפגישה שנערכה בין נציגי לח"י ומפקד ההגנה בירושלים דוד שלתיאל,  דרשו נציגי לח"י לתאם פעולה במטרה לפתוח את הדרך לעיר העתיקה ולשחררה מהמצור. פגישה זו לא צלחה ונציגי שתי המחתרות לא הגיעו להבנות. אף על פי כן, למרות היותם של לוחמי לח"י בודדים במערכה, התקדמו הלוחמים ביום שבת, ב' באייר, עם שחר, בשני ראשי חץ דרך שער יפו ושער שכם. הם התקדמו מגוש מבנים אחד למשנהו וקרב קשה התנהל בינם לבין מאות פורעים ערבים בכל סמטה ובכל בניין בשטח. האויב הטיל לחזית את כל הכוחות שהיו ברשותו ולוחמי לח"י לא יכלו להלום בו ולהנחית את המכה המכרעת כדי לחדור לעיר העתיקה. קבוצת לוחמים השתלטה על הבניינים שהיו בידי הבריטים. מעבר לחומות נראו היהודים הנצורים בתוך הרובע היהודי כשהם לוחמים ומנסים להבקיע דרך אל העיר שבידי היהודים. בין הערבים החלה בהלה. יששכר הוברמן, מפקד הקבוצה, ביקש עזרה לפרוץ אך כשסורב החליט לנסות לחדור בראש קבוצתו. הניסיון נכשל ובקרב נפלו יששכר הוברמן, מרדכי ניסים הלפר, רחל זלצר ורפאל ממיה. שלושים ושניים לוחמים נפצעו.
ארבעים ושמונה שעות לאחר שהפסיקו לוחמי לח"י את פעולת ההסתערות פתחו הערבים בהתקפה על יהודי העיר העתיקה והחלו לכבוש עמדה אחר עמדה. הלוחמים ברובע היהודי לא יכלו עוד להחזיק מעמד וראשי הרובע נאלצו לפתוח במשא ומתן על כניעה. המערכה עלתה בקורבנות רבים. מגני הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנעו ב-28 במאי 1948 ונלקחו בשבי על ידי הלגיון הערבי.
נלקח מתוך לקסיקון לח"י/נחמיה בן-תור

יום ראשון, 26 ביוני 2016

כדורים ולא של טניס – ההתנקשות במרטין

 קצין הבולשת מרטין היה אחד הלוחמים העיקשים במאבקה של מחתרת לח"י וגרם לה נזקים קשים. הוא ניחן בטביעת עין חדה שבזכותה זיהה את יצחק שמיר אף על פי שהיה מחופש (לפי הגבות, אלא מה...) וגרם למאסרו. כמו כן זיהה את שאול הגלילי שנשלח לסודן ושם מצא את מותו מכדורי חיילים. מכיוון שפגע בפעילות המחתרת, הוחלט במרכז לח"י על התנקשות.
מרטין הושם תחת מעקב. נאסף מודיעין על שגרת יומו, משמרות העבודה שלו, תחביביו, שכניו והסביבה שבה התגורר. אחד הפרטים המעניינים שנרשמו היה שמרטין, שחקן טניס חובב, נוהג מדי פעם לפקוד את מגרש הטניס הסמוך לביתו ולהתאמן בחבטות.

כשהושלמו כל הפרטים שהבטיחו את הצלחת הפעולה יצאה התכנית אל הפועל. ב-9 בספטמבר 1946, יצאו שני לוחמי לח"י למגרש המשחקים. הלוחמים לבשו בגדים לבנים ואחזו בידיהם מחבטים וכדורים כשחקני טניס לכל דבר. כשנכנס מרטין לבדו אל מגרש הטניס נדרכו שני ה"שחקנים", מה שעורר את חשדו של מרטין. הוא ניסה לשלוף את נשקו אך ה"טניסאים" הקדימוהו וירו בו את מלוא כמות הכדורים שבאקדחיהם. באותה עת הופעלו רימוני עשן ברחובות סמוכים ועוררו בהלה בקרב העוברים ושבים. שני הלוחמים ניצלו את המהומה שהתעוררה וחמקו מהמקום במכונית מבלי שיבחין בהם איש.

יום שני, 16 במאי 2016

גמר חידון עולי הגרדום תשע"ו

  מחר, י' אייר תשע"ו (18.5.16), יתקיים במוזיאון בית הגדודים גמר חידון עולי הגרדום. כ-150 משתתפים, תלמידי כיתות ו'-ט' מכל רחבי הארץ, התכוננו לחידון במשך חודשים ארוכים של למידה, נפגשו עם לוחמי מחתרות, ביקרו במוזיאונים ונבחנו בשלב חצי גמר. כחלק מהתהליך התבקשו המתמודדים להכין משימת בית שכללה ארבעה סעיפים:
1.      בעקבות הפגישה עם לוחם/ת, או עדות ששמעו בבית הספר - לתאר מקרה/ פעולה שהרשימה אותם ולכתוב מדוע.
2.      בתור "חברי" מחלקת ההסברה של המחתרת - לחבר כרוז, המוסר את דבר המחתרת לציבור,בכל נושא אחר העולה על דעתם.
3.      אתם לוחמים שאסורים בבית הכלא, כתבו מכתב מהכלא -  למשפחה או לחברים שבחוץ, או לחבריכם למחתרת שיושבים בצינוק או בצל הגרדום.
4.      בהתנהגותם בבתי המשפט הבריטיים, ביטאו הלוחמים את נחישותם האידיאולוגית ומסירותם לרעיון. הם כפרו בסמכות בית המשפט לשופטם, ונשאו נאומי האשמה נגד בריטניה והביאו את דבר המחתרת לעולם כולו (כשהם מתעלמים מהסיכון העצמי ומהתוצאות הקשות שיכולה התנהגות כזו לגרור עבורם).  - חברו נאום כזה. 
להלן משפטים מייצגים מתוך המשימות שכתבו 25 התלמידים העולים לגמר:
יוסף אהרונסון, תלמיד כיתה ו', בי"ס דביר חולון, כתב כרוז אל "קציני צבא הכיבוש":  "כשהייתי בן 14 ראיתי איך מטביעים אוניית מעפילים, יהודים שכל פשעם היה שהם רצו להגיע לארצם בשלום מארצות אחרות אחרי שעברו ייסורים נוראיים. איך לא תבושו? איפה המוסר האנושי? איפה הצדק וההיגיון? אנו נחזיר לכם כגמולכם מידה כנגד מידה ולא נפחד כי ארצנו היא, ולא ארצכם!"
שחר אורן, תלמיד כיתה ז', ישיבה תיכונית שעלבים, תיאר במכתב את הווי בית הכלא: "אצלנו היחס הוא טוב. שלשום אף אפשרו לנו לקבל הגדות, מצות ויין מהבית. בליל הסדר בא אלינו אחד השומרים, הציע לנו לחם ושאל אותנו למה אנחנו אוכלים "קרקרים". אחרי שהסברנו לו על מהות הסדר ויציאת מצרים  הוא אמר שהוא מבין אותנו. נחמד שלפעמים יש הזדהות".
דביר אלטשולר, תלמיד כיתה ז', בי"ס יד ששון לביא, כתב כרוז העוסק ביום הקמת המדינה: "עם כל השמחה שיש לנו היום, אנו, חברי אצ"ל ולח"י מבקשים להזכיר גם את אלה שלא איתנו. שנים עשר עולי הגרדום שמסרו את נפשם למען הקמת המדינה ולא זכו לראותה. לעד תישארו בליבנו לוחמי החרות והחופש".
יואב בורנשטיין, תלמיד כיתה ח', בי"ס כרמי יהודה גוש עציון, כתב מכתב מהכלא לחבריו: "הראש שלי עסוק כל הזמן באיך לברוח ולחזור אליכם ולהמשיך בפעילות המחתרת. לפעמים אני מרגיש שהייאוש משתלט עלי, אבל אז אני שומע על הפעולות שאתם שם בחוץ עושים ומתמלא תקווה שיום יגיע וננצח במלחמה, נגרש את הבריטים מארצנו ונקים מדינה משלנו".
נהוראי בן שטרית, תלמיד כיתה ז', ישיבת בני עקיבא חולון, כתב מכתב למשפחתומהווי הכלא: "עבר עוד שבוע מאז מכתבי האחרון וחודש ימים בשבתנו בצינוק.. כיצד אתם מרגישים בבית?... אני מקווה שבביקור הבא, שכאבי הגב שלך, אבא, כבר נעלמו לגמרי, יחד עם "הכאב ראש" שאני גורם.
נעמה גורמן, תלמידת כיתה ח', אולפנת שעלבים, נפגשה עם הלוחם אברהם רוזן: "אנחנו במקומו היינו משותקות מרוב פחד. אנחנו ממש מעריכות אותו על שהעז לעמוד ככה בגבורה מול הבריטים. לדעתנו כולם צריכים לדעת ולשמוע את סיפורו. אנחנו שמחות מאוד שהיתה לנו הזכות לראיין אותו".
אלנתן גרוס, תלמיד כיתה ז', חט"ב סוסיא, כתב מכתב מהכלא למשפחתו: "ברגעי הראשונים בבית הסוהר התעצבתי קצת אל נפשי אך רצוני העז לכבוש את הארץ עוד בוער בלבי ואני שמח על הזכות שנפלה בקרבי לממש את אהבתי לארצנו. מאחל לכם כל טוב ושתזכו במהרה לראות בתקומת המדינה העברית ושחרור הארץ מידי הבריטים".
אביעד דוקוב, תלמיד כיתה ז', חט"ב סוסיא, כתב מכתב מהכלא אל חבריו למחתרת: "חברי לוחמי החרות, אתם תפגעו באויב הבריטי באמצעות פגיעה בלוחמיו ורכושו, ואנחנו נפגע בו בעמידה איתנה והוכחת חוסר הצדק שלהם לעולם כולו. אל לכם להתייאש כי ייאוש והפסקת המלחמה הם שיגרמו לאובדן חזון המדינה היהודית. חזקו ואמצו".
דוד דוצקובסקי, תלמיד כיתה ט', ישיבת נהרדעא בית שמש, נפגש עם הלוחם עזרא יכין: "עזרא סיפר לי על הצטרפותו ללח"י. זוהי מחשבה פשוטה של נער צעיר שחשב- למה לא נסלק את הבריטים מהארץ כמו שעשו המכבים בזמנם. המכבים רצו להילחם למען החירות והחופש וגם אנחנו צריכים להילחם כמוהם".
נועם דרכי, תלמיד כיתה ז' ישיבת אורט מעלות, נפגש עם הלוחמת שרה כהן: "כשהגעתי לבית שלה חשבתי שאראה אישה חלשה וזקנה אבל ראיתי אישה שנראית צעירה בגופה וברוחה. היא אמרה שהדבר הכי חשוב לה הוא שיזכרו את הנופלים ואת עולי הגרדום. אותם צעירים ויפים. ש"צמה לא הספיקו ללטף..."היתה לי חוויה מרשימה".
איתן וולף, תלמיד כיתה ז', בי"ס ברקאי קרני שומרון, כתב מכתב מהכלא למשפחתו:   "אני יודע שהבשורה על גורלי נפלה עליכם כרעם ביום בהיר ואני בטוח שנתקפתם צער גדול אבל עם זאת גם פליאה גדולה. אני מבקש שתמשיכו אתם, חברי המחתרת וכל עם ישראל לנסות לסלק את האויב הבריטי מעל אדמת ארצנו".
רבקה וייצמן, תלמידת כיתה ו', בי"ס דביר חולון, כתבה בעקבות פגישה עם בנימין ברזני: "התרשמתי מהאומץ של בנימין, מכך שביצע פעולות למרות שידע שהוא מסכן את חייו. התרגשתי ממסירות הנפש שלו ומכך שאמר לי שהכל היה כדאי".
ישי כהן, תלמיד כיתה ח' בי"ס ברקאי קרני שומרון, כתב מכתב לחבריו מבית הכלא: "גם כשאני אסור אני מלא בגאווה על העשייה למען כיבוש הארץ. המשיכו את פעולותיכם גם כשהמצב דועך כי זאת אמונתנו ועל פיה נמשיך לחיות. כאן בכלא כולנו מחכים לחזור למאבק של המחתרת. תל חי! יחי ז'בוטינסקי!"
נבו כץ, תלמיד כיתה ו',חט"ב סוסיא, כתב כרוז על פעולתם של שני אליהו: "אנו מתנגדים בכל תוקף לרצח חפים מפשע, אך הלורד מוין הוא רוצח נתעב ובמותו הצלנו חיים רבים של חפים מפשע. חיזקו ואמצו. בקרוב נחיה במדינה יהודית".

טל אפרת לוי, תלמידת כיתה ח', אולפנת שעלבים כתבה מכתב לאמה מבית הכלא: "אתמול נערך המשפט שלי אך אני לא שיתפתי פעולה. לא הגבתי לדברי השופטים ולנאמר שם לא הקשבתי. זה לא עניין אותי. אני לא רוצה להישאר בכלא ומחפשת דרך לברוח".
איילה סליג, תלמידת כיתה ז', אולפנת שעלבים, כתבה מכתב של עולה גרדום למשפחתו: "זכרו שאני לא הולך למות כאדם רגיל. אני הולך למות כחייל עברי הלוחם למען החופש ולשחרור ארצו ועמו מידי העם העריץ המחזיק בו. אני גאה בכך מאוד!"
אודיה סמואל, תלמידת כיתה ח', חט"ב סוסיא, כתבה נאום של לוחם בבית המשפט: "איני מכיר בשלטון הבריטי ולכן איני יכול לחתום על שום מסמך עבורו. איני יכול למחול על גאוות הלוחם העברי ולהתחנן לפני מי שאין לו הזכות לשופטי. לא גאוותי הפרטית היא זו, כי אם גאוות האומה כולה".
נעמה פורת, כיתה ח', אולפנת חן במדבר, כתבה כרוז המיועד לנערה היהודייה: "זקוקים אנו לך לצורך השתתפות בפעולות מתוכננות שבדעתנו להוציא לפועל. אנו זקוקים ללוחמות, קשריות וחבלניות. היי גיבורה כדבורה הנביאה, חכמה ובעלת תושייה כאישה המקראית. אנו קוראים לך להצטרף למאבק למען עצמאות המולדת".
דוד פישלביץ', תלמיד כיתה ח', חט"ב לבנים קריית ארבע, כתב מכתב למשפחתו מבית הכלא: "בימי שבת מגיע הרב אריה לוין לבקרנו, להתפלל עימנו ולחזקנו בדברי עידוד ותורה. אני מקווה שעוד מעט אשתחרר מן הכלא ואפגוש אתכם. אני מבקש מכם סליחה ותהיו חזקים. בנכם האוהב, דוד".
מתן קליין, תלמיד כיתה ו', חט"ב סוסיא, כתב מכתב לחבר הנמצא בתא הנידונים למוות: "אני מקווה שאתה לא נשבר. החבר'ה פה מדברים על תכנית להוציא אותך. אם קיבלת את המכתב ענה לי. כתוב לי על החיים בתא הנידונים למוות. אל תכתוב לי על המוות. זה מעציב אותי".
הלל רוזנהיים, תלמיד כיתה ו', בי"ס נעם נריה לוד, כתב על הפעולה בפיצוץ מלון המלך דוד: "הרשימה אותי במיוחד התנהגותו של ישראל לוי (גדעון) שהיה מפקד הפעולה. הוא שמר על קור רוח ודבק במטרה בעקשנות. הוא ניחן בעצבי ברזל, בכושר מנהיגות ובחוש התמצאות. התפעלתי מאוד מהרעיונות היצירתיים שבהם השתמש כדי להינצל מהבריטים".
משה רזניק, תלמיד כיתה ח', בי"ס בן גוריון ר"ג, כתב על עולה הגרדום שהרשים אותו במיוחד: "הלוחם שהכי הרשים אותי הוא משה ברזני. כשקראתי עליו התפעלתי מהאופטימיות שלו, קור רוחו ואהבת ישראל. כמו כן מאוד התרגשתי מעמידתו במשפט בבית הדין הצבאי בירושלים, כשקרא בתנ"ך, אמר "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה".
נועם רייכמן, תלמידת כיתה ח', חט"ב סוסיא, שוחחה עם הלוחם עזרא יכין על הנער אלכסנדר רובוביץ' שנחטף על ידי הבריטים: "ילד אחד, שעמד בגאווה ולא פצה פיו על אחיו. מול כוח כזה של אהבה, גבורה ואחדות אף אחד לא יכול להתמודד ובזכות זה אנחנו חיים פה כיום. המעשה הזה הותיר בי רושם עמוק המראה על אכפתיות, הקרבה ואומץ לב". 
ישראל שוקרון, תלמיד כיתה ח', ישיבת אוהל שלמה ב"ש, בעקבות שיחה עם אליעזר בן עמי: "כמו שהלוחמים נאבקו, נכלאו, נשפטו והוגלו למען עתידנו והיותנו כאן בארץ משלנו, כך גם אני רוצה לתרום את חלקי למען בני ונכדיי שישבו כאן לבטח".
נאווה ששון, תלמידת כיתה ז', אולפנת צביה בת ים, כתבה נאום של לוחם במשפט:  "בית המשפט אמור להתבסס על צדק. עליו להבין את היהודים ואת הסיבות לפעולתם ולנסות לעזור להם אך במקום זאת אתם דנים אותם לגרדום. על זאת לא נשתוק! עם ישראל חי! תחי המדינה העברית!"