Follow by Email

יום חמישי, 9 במרץ 2017

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".
עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.
הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.
עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.
באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.
גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.
כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.
עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".
עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.
החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".
עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע. 

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

האם "יאיר" ניסה לברוח כשנתפס על ידי הבריטים?

את הרצח שהתרחש ב-12.2.1942 בדירתם של משה וטובה סבוראי בתל אביב, תיאר הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים" כך:
מורטון נופף באקדחו לעברו של "יאיר".
"קום!" פקד עליו.
מנהיג לח"י ציית והתרומם בלאות.
"גש אל החלון," הורה לו מורטון, "פתח אותו."
"יאיר" לא זע. היה לו ברור מה עתיד לקרות.
מורטון גידף ופנה לפתוח את החלון בעצמו.
בזרועותיו החזקות סובב את גופו של "יאיר" כשפניו אל החלון.
הוא התרחק מעט וירה בו.
"ראיתם?" אמר למלוויו, "הוא ניסה לברוח. לא היתה לי ברירה. נאלצתי להרוג אותו."
למרגלות הבניין, פרצה טובה סבוראי בצעקות רמות לשמע היריות: "יהודים! הרגו לנו את אברהם שטרן!"[1]

את הקליע שחדר לגופו של יאיר ואת השעון שענד אפשר לראות במוזיאון לח"י 



אנשי היישוב ידעו שאברהם שטרן היה מטרה לחיסול ואיש לא האמין לטענתו של מורטון כי הוא ניסה לברוח, ובכל זאת, במשך שנים רבות לא היתה הוכחה לכך ש"יאיר" נרצח. ההוכחה הגיעה בשנת 86 בראיון שערכה העיתונאית אילנה צור עם אחד משוטרי הבולשת הבריטית שהיה בדירה ברחוב מזרחי ב' בזמן הרצח – ברנרד סטמפ.
בזמן שירותו הצבאי בארץ הכיר סטמפ בחורה יהודייה בשם ציפורה – היא דודתה של אילנה צור. השניים נישאו ועברו לגור באנגלייה. במשך שנים ניסתה אילנה לשאול את הדוד האנגלי שלה מה קרה בכ"ה בשבט 1942 בדירת הגג ברחוב מזרחי ב' אך נתקלה בסירוב מוחלט. רק לאחר שהדוד לקה בשבץ והרגיש כי ימיו ספורים הוא ניאות לדבר וכך אמר על טענתו של מורטון:
"מגוחך, מגוחך. אין בכך שמץ של אמת. אפילו האדם שכתב את זה יודע שאין זה נכון. אם נותרו בעולם עוד אנשים ישרים, אם נותרו בחיים אלה שהיו בחדר, הם יעידו ויסכימו גם אם לא אהבו את האמצעים שננקטו... לא כך היו פני הדברים. לא היתה לו שום אפשרות לברוח. הוא היה מוקף, לא היה לו נשק. עשינו חיפוש. הוא היה במעצר יותר משעה. היו סביבו כחצי תריסר שוטרים חמושים. לא היה לו שום סיכוי לברוח."[2]


בזירת הרצח, כיום מוזיאון לח"י, מתחת לציר העליון של מסגרת החלון נמצא עדיין החור שיצר הקליע.


יאיר נתפס, אם כן, לא מוכן ולא חמוש, ונורה מאחור כשהוא כבול בשתי ידיו. מה שהתרחש בחדר ברחוב מזרחי ב' היה רצח בדם קר ולא ניסיון בריחה.
את מותו של יאיר ושל כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל, אנו מציינים כמדי שנה, בטקס אזכרה שיתקיים ליד קברו של יאיר בנחלת יצחק.
הטקס ייערך ביום שלישי, כ"ה בשבט תשע"ז, 21 בפברואר 2017, בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.




[1] מתוך "ימים אדומים", רם אורן עמ' 238-239

[2] מתוך עדותו של ברנרד סטמפ, 29.11.86

יום חמישי, 19 בינואר 2017

גדלות הנפש

הרב אריה לוין כונה "אבי האסירים" כיוון שהיה נוהג ללכת בכל שבת בבוקר לבקר את אסירי המחתרות בבית הכלא ולעודד את רוחם. ישנם סיפורים רבים על אצילות נפשו של הרב לוין. להלן אחד מהם מתוך ספרו של שמחה רז, "צדיק יסוד עולם":
 חבר מחתרת לח"י יהושע ישראלי (בקר) נידון למוות בתליה ע"י הבריטים, חונן, וענשו הוחלף במאסר עולם. הוא מעלה מזיכרונותיו:
פגישתי הראשונה עם ר' אריה היתה לפני פתיחת משפטי. כאשר דנוני למוות הוא התמיד בביקוריו אצלי במשך ששת השבתות אחרי המשפט, בתא הנדונים למוות. בכל פגישה ופגישה הרגשתי את אהבתו הרבה אלי ואת דאגתו לגורלי. בלחיצת ידיו את ידי חשתי את חום לבו שנכנס ללבי והפיח בי תקווה.
בשבת שלאחר החנינה בא אלינו לבית הסוהר ר' אריה להתפלל עמנו כהרגלו מאז ומתמיד. "הרבי" קראנו לו. אהבנוהו והערצנוהו מאוד. קידמתי את פניו מיד בהיכנסו והוא חיבקני בזרועותיו בהתרגשות גדולה. נכנסנו שלובי זרוע לתא 29 ששימש לנו כבית כנסת. בשבת זו פניו קרנו מרוב אושר ושמחה והוא כיבדני בעליה לתורה וקראתי את "המפטיר" בהתרגשות גדולה.
בתום התפילה, הוא אמר לי כי הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, בישרו לפני ביקורו אצלי בשבת הקודמת כי יחונו אותי וכי גזר דיני למוות יוחלף למאסר עולם. אולם כאשר ביקרני בתא הנידונים למוות בשבת הקודמת, נמנע מלגלות לי זאת שמא חס וחלילה יתברר מאוחר יותר כי הדבר אינו נכון.
מדי שבת בשבתו, ובחגים, הרבי נהג לבוא להתפלל עמנו, הן בחורף בקור הירושלמי המקפיא, והן בקיץ בימי חמסין לוהטים. לפרקים, ב"ימים הנוראים" היה מביא אתו את בנו, הרב רפאל, שיעבור ליד ה"תיבה" בתפילת "מוסף", כדי לחסוך מעצמו את המאמץ המתמשך במשך כל התפילה.

אחת לחודשיים, סבתי היתה באה לבקרני. קרה פעם, שבאחת השבתות נבצר ממנה לבוא אלי. הרבי ידע על כך, כי הסבתא היתה מתאכסנת בביתו כאשת היתה מבקרת אצלי. כדי למנוע ממני צער ועגמת נפש ואולי גם קנאה בחברי, שאליהם באו קרובי משפחתם לבקרם, שלח את שתי בנותיו, אטל ושפרה לבקרני, והן אף הביאו לי עוגות וממתקים. התרגשתי מאוד בעת ביקורן אצלי והתפעלתי מגדלות נפשו של הרבי, ומאהבתו הגדולה אלי.
"אבי האסירים" כינוהו, אך הוא היה גם "אבי הלוחמים", שלחם יחד אתנו, בדרכו הוא, את מלחמת החרות נגד השלטון הזר בארצנו.
כאשר יצאנו ביום השישי, 16.7.1948, לשחרר את ירושלים העתיקה, בפעולה משותפת של ארגוני ה"הגנה", ה"אצ"ל" ו"לח"י", הבאתי את ר' אריה למחנה לוחמי לח"י בשכונת טלביה, מחנה "אלדד", כדי שיברך את הלוחמים להצלחת הפעולה. כולנו עמדנו בשורות, ערוכים עם נשקנו לצאת לפעולה, ר' אריה אימץ את ידנו, בירכנו ואיחל לנו הצלחה בביצוע הפעולה. בקול רוטט ונרגש פנה אלי ואמר: "יהושע, כאשר תפרצו את חומות העיר העתיקה ותגיע לכותל המערבי, אנא, תבוא אלי מיד ותיקחני לכותל כדי להתפלל שם שחרית יחד עם הלוחמים". הבטחתיו שאבוא. לצערי הגדול לא עלה בידנו לפרוץ לעיר העתיקה ונמנע ממני לקיים את הבטחתי.

צדיק יסוד עולם
וב"מלחמת השחרור" באותם ימים של מצור ומצוקה בירושלים, של הפגזות וקורבנות, ביתו של הרבי בשכונת "משכנות" ניזוק קשה בעת הפגזה. באתי אליו כדי להעביר אותו ואת בני משפחתו למקום מבטחים, אולם הוא סירב בתוקף לעזוב את השכונה, מתוך דאגה לכך שלא יהיה מי שיעודד ויחזק את אנשי השכונה בשעות הארוכות של ישיבה במקלט בעת הפגזה.
ובשעה שגברו המצור והמצוקה , והמזון הלך ואזל בירושלים, הבאתי אל ביתו מעט מן המזון שהיה במחננו. ר' אריה נטלי מידי את המזון ומיד חילקו בין שכניו לשכונה, עבורו לא הותיר דבר...
נפשי נקשרה בנפשו. ראיתיו בעת צרה ומצוקה, והתפעלתי מגדלות נפשו ומאהבתו לזולת. רק יחידי סגולה מסוגלים להתעלות לדרגה כזו של מסירות-נפש.
לאחר מותו הקמתי יחד עם חברים מהאצ"ל ומלח"י עמותה להנצחת מורשתו של הרבי, וכל שנה חילקנו מילגה למי שנהג והגשים את מורשתו במעשים טובים, בדרכו וברוחו של הרבי.
אכן איש צדיק היה-ללא מרכאות- ואצילות רוחו תלווני עד יום מותי.       

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

מטעני נפץ לפי צו האופנה - הגרב המחליקה והמעיל המתפוצץ.

 באפריל 1947 חדרה בטי קנוט, עיתונאית פעילת לח"י, לתוך בנין מיניסטריון המושבות הבריטי בלונדון והניחה בו מטען חבלה.
בטי ניגשה אל הכניסה הראשית של משרד המושבות: היא הסבירה לשומרים כי אחד מגרביה ניתק ממקומו והחליק כלפי מטה, וביקשה רשות להיכנס אל מלתחת הנשים כדי לטפל בתקלה. הבקשה נשמעה תמימה עד כדי כך שהשומרים מיהרו למלאה.
אחת מעובדות הניקיון של המשרד הוליכה את הצעירה אל המלתחה. שם הניחה בטי את מטען החבלה שהיה ארוז בגיליונות עיתונים ומוסתר מתחת למעילה. לאחר מכן יצאה מן הבניין בשלווה והסתלקה. 

 המטען שהניחה בטי לא התפוצץ עקב תקלה טכנית. לא נגרם כל נזק אך האפקט הפסיכולוגי של גילוי הפצצה היה חזק ביותר.


מיד לאחר ניסיון הפיצוץ של בטי התרחש ניסיון נוסף לפוצץ את אותו הבניין, הפעם על ידי לוחם הלח"י רוברט מזרחי. רוברט התיידד עם אנשי משלחת בריטית שאירח באוניברסיטת הסורבון. הוא הוזמן על ידי הידידים החדשים לביקור גומלין במועדון החברתי של משרד המושבות. עבור ביקור זה הוכן לו "מעיל מתפוצץ". היה זה מעיל עבה, תפור בגזרה אנגלית, אלא שבמקום הכריות על הכתפיים, הגב והחזה, הוכנסו לתוכו חומרי נפץ. כמו כן ניתן למזרחי שעון יד מיוחד להפעלת המטען. מזרחי נסע לאנגליה ולאחר כמה ימים הגיע אל המסיבה שערכו מארחיו במועדון משרד המושבות, שהיה מלא עד אפס מקום. מזרחי עלה במדרגות ותלה את מעילו בפתח האולם. לאחר הסעודה נפרד ממארחיו ואיש לא שם לב לכך כי יצא את הבניין ללא מעיל. הוא היה על המטוס, בדרך לפריס כשמעיל הנפץ התפוצץ. אחדים מהשוהים במקום נהרגו, עשרות נפצעו והרס רב נגרם.


בהודעות רשמיות שנשלחו לשגרירויות ולעיתונות נאמר כי לח"י יוסיף להכות בבירה הבריטית, במנהיגות ובמוסדות הראשיים של השלטון, עד שיצאו צבאות הכיבוש הבריטיים מארץ ישראל.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

האוצרות שמוצאים בזבל של פלורנטין

השבוע נכנסו למוזיאון שני צעירים חביבים, בחור ובחורה שנראים כמו חלק מהנוף הסטודנטיאלי שממלא את שכונת פלורנטין. בידהם היתה מעטפה חומה גדולה. "מצאנו את זה פה," הודיעו "בפח הזבל בפינת הרחוב. חשבנו שאולי זה שווה משהו."
"שווה משהו" – בלשון המעטה. במעטפה היו קרוב ל-100 תמונות סטילס של מנחם בגין מאירועים שונים בתקופות שונות וכמעט כולן באיכות טובה – אוצר ממש.
את המעטפה העברנו לארכיון מרכז מורשת בגין, אבל לפני כן סרקנו כמה מהן שאהבנו במיוחד. נסו לזהות עם מי מצולם בגין בתמונות הבאות:





התשובות הן: שמעון פרס, חיים בר לב, גולדה מאיר, ישראל אלדד, משה דיין.
ועל כך נאמר – הזבל של האחד עשוי להיות הזהב של האחר...



יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

ההתנקשות בקונקווסט

 אלברט אדוארד קונקווסט היה ראש הבולשת הבריטית במחוז חיפה, קצין בכיר ומעוטר שנקט יד קשה כלפי האצ"ל ולח"י והיה אחראי למאסרם של לוחמים רבים.

במשך זמן רב היה קונקווסט יעד להתנקשות של חברי לח"י. הוא היה מודע לכך שהמחתרת עוקבת אחריו ולכן הקפיד להתנהל בזהירות, נהג להחליף תלבושות ומכוניות לעתים קרובות, ותמיד יצא מלווה בשומר ראש.

ביצוע ההתנקשות בקונקווסט הוטל על שני לוחמי לח"י, יעקב פנסו (גואל) ואבנר גרושוב (יואב), שיצאו למשימה ב-2 ביוני 1947. השניים עקבו אחרי הבלש שיצא במכוניתו מלווה בשומר הראש. הם נסעו בעקבותיהם כשגואל נוהג ויואב אוחז בתת מקלע.

במעלה רכס הכרמל עצרה מכוניתו של הקצין. קונקווסט ושומר ראשו יצאו מהרכב ונכנסו לחנות קרובה. הם חזרו כעבור כמה דקות עמוסים בשקיות וכאשר עמד קונקווסט להיכנס חזרה אל המכונית, חלפו על פניו גואל ויואב. התת מקלע הופעל וקונקווסט נורה למוות.
הלוחמים החלו לסגת אך עד מהרה נפתחה לעברם אש כבדה. כדורים אחדים פגעו במכונית. רסיס פגע בגואל ודם החל קולח מגבו. השניים קפצו מהרכב ונסו מהמקום. גואל מצא מקלט באחד הבתים, שם קיבל עזרה וטיפול רפואי מבעל הבית. יואב הגיע בשלום לבסיס ודיווח על מותו של קונקווסט. לאחר ההתנקשות פרסמה המחתרת את ההודעה הבאה:

אישים בכירים בחיפה ובהנהגת היישוב לא ראו בעין יפה את ההתנקשות בקונקווסט וגינו אותה בחריפות. חלקם אף נכחו בהלווייתו.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

שירת יאיר- מדוע השתנה כתב ידו של אברהם שטרן?

שירים היו חלק בלתי נפרד מחייו הקצרים של יאיר. הוא כתב בתקופות שונות, כשבכל תקופה ביטאו שיריו את הרגשות, המחשבות והרעיונות שליוו אותו.

שיריו הראשונים נכתבו ברוסית ונשאו אופי אישי-לירי. הם יצאו לאור ברוסית, בחוברת מודפסת, ב-1928.
עם השינויים בחייו משתנה גם אופי השירים. ב-1929 הוא מצטרף ל"הגנה" כשומר על ישובים בירושלים ושירתו הופכת פחות אישית ויותר לאומית, ועוסקת במסירות, הקרבה ומלכות ישראל.
בתקופת לימודיו (1932-1934) כשיאיר נתון כל כולו במחתרת, נובעים  ממנו שירים רבים המעידים על פעילותו המחתרתית, ביניהם "חיילים אלמונים" שיהפוך להמנון לח"י.

מאוחר יותר (1939-1940) כותב יאיר את הפואמה המפורסמת שלו "לאימהות שלנו" שאח"כ יקרא אחיו דוד על קברו. הפואמה כבדה וקשה, שונה מאוד מהשירים הקודמים. יאיר הפך כעת למבוקש נרדף שנע בחשכת הלילה בין מקומות מסתור וניכר שהוא מודע היטב לכך שחייו בסכנה.  



אלה הם חלק משיריו המוצגים במוזיאון לח"י. מעניין לראות שבכל שיר כתב היד של יאיר שונה. סיבה משוערת אחת לכך היא שבתקופת חייו האחרונה, כשירד יאיר למחתרת עמוקה, הוא העתיק את שיריו בכתב יד מרובע לשם הסוואה.
סיבה נוספת לשוני בכתב היד יכולה להיות פסיכולוגית. כתב ידו של אדם שמרגיש כי המצור מתהדק סביבו והמוות אורב לו בכל פינה, משתנה עקב מצבו הנפשי- הלחץ, הפחד והחששות.  

כתבי יד רבים של יאיר נשתמרו במהלך השנים, בהם טיוטות רבות של שירים וחלקי שירים, שורות בודדות, נסחים שונים ותיקונים. כתבי היד נשתמרו בנסיבות שאינן מאפשרות בד"כ הישרדות. הם נדדו במזוודה ממקום למקום יחד עם בעליהם הנמלט מפני הבריטים. אבל למרות המעברים, הטלטולים והנסיעות הרבות,  מירושלים לפירנצה ולפולין הניירות לא אבדו. בשנתיים האחרונות לחייו, בעודו נרדף וחסר בית, בשעה שלא יכול היה עוד לשאת אותם במזוודה, הפקיד יאיר את כל הטיוטות והנסחים למשמרת אצל אחיו ובידי ידידים שלא היו מוכרים לשלטון ולכן לא נערכו חיפושים בבתיהם. על חלקם של השירים סימן "חלש" או "גנוז", אחרים העריך ואף הכין לדפוס. העובדה ששמר את כולם מעידה על יחסו הרציני לכתיבתו.