Follow by Email

יום חמישי, 9 ביולי 2015

מפגש מפתיע במוזיאון לח"י

 השבוע נכנס למוזיאון גמלאי מזוקן, כובע קש לראשו ועל פניו ארשת נבוכה. "הו לא, אני לא רוצה לבקר במוזיאון" ענה לשאלתי במבטא אנגלי כבד "אני רוצה רק... לדעת שהייתי כאן". למראה מבטי התוהה גברה מבוכתו ולבסוף קרב אלי ולחש "מכירה את יזרניצקי?"
"ודאי," יזרניצקי היה שם המשפחה הקודם של יצחק שמיר.
"זוכרת את המעצר שלו ב-46?"
שמיר אכן נעצר ב46, במהלך העוצר הגדול שהוטל על תל אביב ע"י השלטון הבריטי לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים. כך תיאר שמיר את מעצרו:
"תל אביב נחתמה בצורה כמעט הרמטית. אין יוצא ואין בא. כל בלש בארץ-ישראל גויס לעבודה. כל פינה הוארה בזרקורים. כל מחסן נפרץ. ונסרק ביסודיות. בעת שאנשי הבולשת הגיעו לבית מגוריי וציוו עלי לצאת החוצה הייתי משוכנע עדיין שאצליח להוליך אותם שולל. כמנהגי הייתי לבוש בתחפושת החסכונית והיעילה מאוד של אברך חרדי מבני ברק- עטור זקן ופאות ומצונף במעיל שחור ארוך. בעת שעמדתי בפתח הדלת, הושיטה לי שולמית בשקט את יאיר. אספתי אותו בזרועותיי וצעדתי החוצה. עמדנו שם, רב צעיר עם תינוקו, נבוכים במקצת, מוקנטים מחמת הרעש, האורות וההוראות הבוטות באנגלית. מצמצתי קלות בעיני כמי שאינו מבין מכל וכל מה מתרחש סביבו, אבל שוטר בריטי אחד, סרג'נט ט.ג. מרטין, נעץ בי מבט נוקב. הוא בהה בגבותיי העבותות, התרכז במחשבותיו לשנייה או שתיים, זכר אותי, מיקם אותי, זיהה אותי".   
"ובכן" אמר האנגלי "למעשה, מי שזיהה את ירזניצקי לפי הגבות כשהיה מחופש לרב, הייתי אני. שמי ג'ון פינסלי. שירתי במשטרה הבריטית בפלסטינה בין השנים 45 ו-48. ט.ג. מרטין היה הסרג'נט שלי".
את הדברים האלה שמעו גם חברי לח"י שמיהרו להקיף את פינסלי ולאמת את האינפורמציה. פינסלי, מתברר, לא רק זיהה את שמיר אלא גם את כל לוחמי לח"י שנתפסו בפעולה בבתי המלאכה בחיפה. "לקחתי מהם טביעות אצבעות" סיפר "אני זוכר את ניסים גרשון ואת אפלבוים".
"אתה יודע" אמרה לו אוריאלה, בתה של הלוחמת חנה ערמוני "אפלבוים היה אבא שלי".
הסיטואציה המבלבלת הזו הפכה עד מהרה לשיחה ידידותית בין פינסלי וחברי לח"י שהסבירו שמאבקם בבריטים הסתיים עם סיום המנדט. "הבעיה שלנו לא היתה עם החיילים הפשוטים אלא עם הממשלה שלכם" אמר חבר לח"י משה בן יהודה והעניק לפינסלי ספר למזכרת "כדי שתראו את הדברים מהעיניים שלנו". פינסלי אמנם נמנע מלראות את המוזיאון אבל נפרד מחברי לח"י בלחיצת יד וברוח טובה.  

מצ"ב קישור לסרטון:
https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/1531874223730417?fref=ts&ref=br_tf

זיהה את שמיר לפי הגבות - ג'ון פינסלי


לקח טביעות אצבעות מאבא - פינסלי ואוריאלה (משמאל)

פינסלי ואנשי לח"י

יום שלישי, 9 ביוני 2015

אנשי לח"י עונים:מה הם הדברים העיקריים שראוי למחנכים ללמוד וללמד ממורשת המחתרות? האם יש דברים שמוטב לשכוח?

חיים בן ישראל: אחת מאושיות המדינה היא החינוך של הדורות הבאים. יש להנציח ולספר על הגבורות והתפילות של המעטים נגד הרבים. של קומץ אנשים הנלחמים באימפריה אדירה, ללא משאבים וללא כוח אדם, אלא באידאה ובאמונה. אסור שהנוער יחשוב שרק החלטת האו"ם היא שהביאה או שגרמה להקמת מדינת ישראל.

אליעזר בן עמי: ראוי למחנכים שילמדו את רוח ההקרבה, האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקריב ולתת למען העם והמולדת ללא שיוך וללא קטנוניות, אנוכיות, פלגנות, ושנאת אחים. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות ושנאת האחים שהיתה בכל שטחי החיים.

צבי פרנק: המכנה המשותף של כל הלוחמים בארגון ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י היה המאמץ האישי למימוש עצמי לטובת "אידיאל" - מטרה שמחוץ לתועלת האישית המיידית.
הנכונות להיחלץ לשירות הכלל, העם והמדינה על חשבון טובות הנאה פרטיות או לפחות שילוב עמן- הינו האידיאל החינוכי להגשמה עצמית בתקופתנו.

יעקב בנאי: האמונה, הנאמנות לרעיון והנכונות להקרבה עילאית למען העם והמולדת. חלק נפל בקרב, חלק עלה לגרדום, חלק הפכו לנכים, אך יש גם חלק שבמקרה נשאר בחיים. לכל  חברי המחתרות – על אמונתם, על מסירותם ועל הקרבתם- כבוד והוקרה. לעולי הגרדום – תהילת נצח. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות, החטיפות, ההסגרות ושנאת האחים המיותרת והמזיקה.

דוד שומרון: הרצון העז לחרות ישראל בארצו. הנאמנות לרעיון והנכונות לוותר על חיי נוחות, משפחה, ופרנסה, למען הרעיון. כמו כן להט האמונה, הנחישות וההקרבה.
מוטב לשכוח את  תקופת ההלשנות, החטיפות וההסגרות, הן מצד האצ"ל לאחר הפילוג והן מצד ההגנה בזמן הסזון (הקטן והגדול) ושיתוף הפעולה של בן גוריון וגולדה עם הבולשת הבריטית אחרי תנועת המרי. רצוי לשכוח או לפחות לא לדוש בזה יותר מדי, כדי לא ללבות שנאה. 

(לקוח מתוך ראיון שנעשה ב2006)

יום ראשון, 12 באפריל 2015

החזון שלא מומש - תכנית ה- 40.000

החל משנת 1934 שהה 'יאיר' כשליח מפקדת האצ"ל בפולין. לשליחות זו יצא כשהוא נושא עמו רעיון: הקמת סניפי נוער של אצ"ל בכל ארצות אירופה שיש בהן ריכוזי יהודים. יאיר תכנן כי בסניפים אלה תתורגל פעילות מחתרתית והחברים יקבלו הדרכה בשימוש בנשק לסוגיו. על פי חזונו יתלכדו התאים במשך הזמן לפלוגות ולגדודים עד שבבוא היום, כשיוכשרו התנאים לכך, יצאו ארבעים אלף צעירים, מאומנים ומצוידים  בכלי נשק, אל נמלי אירופה השונים, ירדו באוניות ויפליגו לארץ ישראל, שם יניף הארגון את נס המרד נגד הבריטים וייפתח בקרב עם הכובשים.
ואכן, בשנת 1938 החל הרעיון לקרום עור וגידים. יאיר פעל לקשירת קשרים עם ממשלת פולין לקראת השגת תמיכה בתכנית- הכשרה אימון וציוד כוח צבאי יהודי- והצליח.
על פי הסכם שנחתם עם הממשלה נערכו קורסים צבאיים בפולין ובליטא בהדרכתם של קציני הצבא הפולני. כ-200 לוחמי אצ"ל אומנו ולמדו שימוש מעשי בנשק, שיטות לחימה, לוחמת גרילה, הכנת חומרי נפץ ועוד. כמו כן, נרכשו כמויות גדולות של רובים, מקלעים ורימונים. 
אולם תכנית ה-40,000 נקטעה זמן קצר לאחר שהחלה. ארבעה קורסים בלבד התקיימו ולאחריהם שם פרוץ מלחמת העולם השנייה קץ לחזון. באשר לנשק שהיה מוכן למשלוח במחסן בוורשה- רק חלק קטן ממנו נשלח ארצה. כמויות גדולות של נשק שנשארו במחסנים סייעו שנים אחר כך, בידי מגיני ורשה במלחמתם כנגד הכובש הנאצי.
             קורס אימון בנשק

ספר הדרכה לשימוש בנשק. המחבר -ד.ראש (דוד רזיאל אברהם שטרן).



יום רביעי, 11 במרץ 2015

אנשי לח"י עונים: מי הם גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י?

חיים בן ישראל: לדעתי גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם גיבורי התנ"ך, ז'בוטינסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, מתתיהו החשמונאי וכו'. קיימת שכחה ההולכת וגוברת בעקבות רצונם של חלק מהאוכלוסייה להתמזג לתרבויות אחרות והרצון להיות ככל העמים. גיבורי התרבות שהזכרתי לעיל אינם נלמדים אפילו כיום בבתי הספר ועל כן ישנה שכחה ההולכת וגוברת.

אליעזר בן עמי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם: המשורר אורי צבי גרינברג, פרופ' ישראל אלד וכמובן "יאיר" – אברהם שטרן. תרומה ניכרת תרמו גם נתן פרידמן (ילין-מור) ויצחק שמיר.  

צבי פרנק: מחשבת לח"י על מכלול נושאיה האידיאולוגיים, המדיניים/פוליטיים, האסטרטגים והטקטיים היא יצירה קולקטיבית המכונסת כיום בכתבי לח"י שנרקחה במחתרת. גיבוריה המרכזיים בעיקר ידועים כמו: ד"ר ישראל אלדד, נתן ילין מור ויצחק שמיר וחלקם הם לוחמים אלמונים. העובדה שהיצירה התרבותית של לח"י מפורסמת ומכונסת בכתובים העומדים לרשות הרבים בכמות סבירה, משמשים ערובה לתזכורת ולמניעת שכחה או השכחה. כל מי שעוסק ודן בתקופה אינו יכול שלא להזדקק להם או להתעלם מהם.

יעקב בנאי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י היו המשורר אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן (יאיר), יצחק שמיר (מיכאל), נתן ילין-מור (גרא) ופרופ' ישראל אלדד (אלדד).  


דוד שומרון: מתוך החוגים הלאומיים גיבורנו היו ז'בוטינסקי, א.צ.ג., יאיר ואחר כך אלדד וגרא. כמשוררים לאומיים- ביאליק,טשרניחובסקי, אלתרמן. 

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

73 שנים לרצח 'יאיר'

בכ"ה בשבט תש"ב, הגיעו שוטרים בריטיים אל עליית הגג בבית מס' 8 ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין. אברהם "יאיר" שטרן, מייסד ומפקד מחתרת לח"י שהיה מבוקש על ידי הבריטים, נחשף במקום מחבואו ונרצח בו במקום בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.


על הרצח מתוך עדותה של טובה סבוראי: היה זה בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות. מחשבות כואבת. הייתי במטבח מעמידה על הפתילייה בשר צלי לכבוד שבת. יאיר כהרגלו מדי יום ביומו ישב על כסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכתב. חלפו מספר דקות והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו. הוא פנה ישירות לארון. הוא נכנס לארון ואני סגרתי אחריו את הדלת. רק אז ניגשתי לדלת החיצונית ופתחתי אותה. אבוי לי!!!

בפתח עמד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס ואיתו שני בלשים אנגלים. וילקינס ציווה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש. אני התיישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו. אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף, אחרי שהוא בדק על פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.

בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל, אבל... הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין יאיר לבין הבלש. "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי." ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט. הוא הובל לספה שעמדה על יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השנייה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על יד אפו. בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם. הם צהלו ממש למגינת ליבי.

תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. נדחפתי מהמדרגות יחד עם השכנות. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. השוטרים הורו לי להיכנס למכונית ולהתיישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא עיניו לגג. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה, לכיוון דירתנו. 

פתאום פילחו שלוש יריות את האוויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי "שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"


הזמנה
במלאת שבעים ושלוש שנים להירצחו של אברהם שטרן "יאיר" מחולל תנועת לוחמי חירות ישראל (לח"י) יתקיים טקס אזכרה ליד קברו בבית העלמין בנחלת יצחק. כמדי שנה, ביום זה אנו מעלים את זכרם של כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל.

הטקס ייערך ביום ראשון, כ"ו בשבט תשע"ה, 15 בפברואר 2015 בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

  

יום שבת, 24 בינואר 2015

אנשי לח"י עונים: איך ראה לח"י את המחתרות האחרות?

חיים בן ישראל: בלח"י לא היתה צרות עין לגבי המחתרות האחרות, להפך. הדעה היתה שהאחרות אינן פעילות מספיק בהשוואה עם כוח האדם והמשאבים שברשותם.

מלכה בנטוטב: בקשר ליחס למחתרות האחרות, הנצחה ויריבויות ועוד- אין לי רצון או צורך להיכנס לפולמוסים עקרים שפג תוקפם. אבל מה שהייתי מאוד רוצה ואני מקווה שכך אמנם יהיה- שבהיסטוריה ובדברי ימי עמנו תיזכר לח"י לא רק כמחתרת לוחמת אלא גם כתנועה פוליטית, ושמבחינה פוליטית היינו הראשונים שהכנסנו למילון הלאומי שלנו את המושגים כגון: מלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון ואת מושג הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בזה היה ייחודנו ופתחנו בכך הרבה לפני האחרים, ודאי לפני "היישוב המאורגן" שחרת על דגלו את המאבק בגזירות ובחוקים שהטיל השלטון הזר ולא נגד עצם שליטתו של זר בארצנו. לגישה זו היה שותף גם האצ"ל תקופה ארוכה עד שהמלחמה שלנו סחפה גם אותו.

אליעזר בן עמי: הלח"י ראה בחיוב את כל המחתרות האחרות (ההגנה והאצ"ל)  רק כאשר פעלו ולחמו בעד הקמת מדינה עצמאית וחופשית והתנגדו לכובש הזר הבריטי בשטחים שונים של התיישבות, עלייה, התעצמות וקוממיות.

יעקב בנאי: לח"י גילה הבנה לקיום המחתרות האחרות – ההגנה והאצ"ל, וכל אחת בדרכה בסופו של דבר הגשימו את המטרה המשותפת. אולם בארבע השנים הראשונות לקיום לח"י חיינו ופעלנו בבדידות ובחוסר הכרה והבנה מצד האחרים. היו גם הלשנות והסגרות. תמונות התנוססו על לוחות המודעות ובעיתונים עם פרס כספי עם ראשי לוחמנו. היינו בני נוער מבתים טובים, חדורי אמונה. כבר אז ויתרנו על הכל והתמסרנו כל כולנו אך ורק למלחמת השחרור נגד השלטון הזר. הסתובבנו ברחובות רעבים, נרדפים, מושמצים ומוסגרים. לא היו מקומות מסתור, לא היה כסף ונשק. רק דבר אחד לא מש מליבנו וזו האמונה.

דוד שומרון: כללית היתה 'קנאת סופרים' אבל תמיד שמחנו שהם פעלו, אצ"ל או ההגנה, כולל ההעפלה. אם להיכנס קצת לפרטים, אז על האצ"ל רגזנו כארבע שנים. וכאשר בגין הכריז על המרד, רגזנו על 'צמחוניותם'. לגבי ההגנה, הרגשות היו שונים. ידענו שהם סרים למרות ההנהגה (השמאל: מפא"י וההסתדרות). היו לנו איתם מגעים וויכוח מתמיד. ידענו שייעודם העיקרי יהיה בהתמודדות מול הערבים, משימה שלא האצ"ל ולא אנחנו לא היינו מסוגלים 'להרים' אותה בבוא העת.

יום שני, 15 בדצמבר 2014

איך השיגו והסתירו נשק במחתרת?


כזכור, התפלגה לח"י מן האצ"ל. לאצ"ל היו מחסני נשק רבים ובהם כלי נשק שהובאו מפולין במסגרת ההסכמים עם ממשלתה. עם הקמתה של לח"י ניטש מאבק על חלוקת הנשק. האצ"ל לא שש לוותר על הנשק שהיה ברשותו, למרות זאת חלקו עבר לידי לח"י.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לצבא הבריטי. החיילים היו מנצלים את חופשותיהם בארץ להברחת נשק ותחמושת בחפציהם האישיים. חברי לח"י בחוץ לארץ ארגנו אף הם הברחות נשק. תחמושת נרכשה גם מידי ערבים תומכי לח"י שקנו נשק מהלגיון הערבי. אך עיקר הנשק הושג בפשיטות על מחנות צבא בריטים. בידי לח"י היו אקדחים, שהיו מועדפים על החברים בשל מימדיהם הקטנים, רובים, מקלעים ומרגמות.
ב- 1947 החלו בלח"י בייצור תת מקלע 'סטן' במסגריה של יצחק גורשטיין (גזית) בבני ברק. הדגם הועתק מה'סטן' האנגלי. עד מאי 1948, מועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, יוצרו בסך הכול 600 'סטנים'. עם קום המדינה היו בידי לח"י 5 מרגמות, 50 מקלעים, 100 רובים, 500 תתי-מקלעים, 400 אקדחים, 1,000 רימונים, 1,000 מוקשים ומאות קילוגרמים של חומרי נפץ מתוצרת עצמית.
כלי הנשק של לח"י, כמו גם של שאר המחתרות, הוחבאו במקומות מסתור שונים כדי למנוע את גילויים בידי הבריטים. בתחילה הוסתר הנשק כמקובל ב'סליק' (מחבוא נשק). מקום אידיאלי ל'סליק' היה במרתפי בתי הכנסת, או עדיף מתחת לארון הקודש, שם בדרך כלל לא העזו הבריטים לחפש. סליקים גדולים היו בבית הכנסת במזכרת בתיה, באחד מבתי הכנסת של שכונת הבוכרים בירושלים ובמרתף בית הכנסת הגדול בתל אביב, סליקים הוכנו גם בבתי יתומים, מוסדות סעד, מפעלים, פרדסים ועוד. הנשק הוחבא בדרך כלל בכדי חלב, עשויים מתכת וסגורים באופן הרמטי. לאחסון רובים ומקלעים היו מלחימים שני כדי חלב כדי להגדיל את אורכם. הכדים היו ניתנים להשגה, בקלות יחסית, אצל מחלקי החלב של 'תנובה', שהיו משאירים אותם ברחובות ובפתחי בתים ללא השגחה. אנשי לח"י היו מנקים את הכד מחלב, משמנים אותו בשמן, ומכניסים את חלקי הנשק עטופים בנייר פרגמנט. הכד הוכנס לאדמה והמתין לשעת כושר לממש את ייעודו.

בהמשך נבנו מחסני נשק גדולים ומשוכללים יותר. תריסים ממולכדים הגנו על המחסנים במקרה שהם נפתחו שלא לפי קוד הפתיחה. 
 על מצבורי הנשק היו אחראים מחסנאים, שמפעם לפעם הוציאו את כלי הנשק, ניקו אותם ובדקו את תקינותם. המחסנאים היו מבוקשים במיוחד על ידי הבולשת, שרצתה לשים ידה על מחסני הנשק, לכן ליתר ביטחון כל מחסנאי ידע רק על מספר מוגבל של סליקים.
היות ורוב הנשק היה נחוץ לשימוש יום יומי הסתירו אותו החברים בבתיהם, מתחת לרצפה, בתוך רהיטים ובמרתפים. היו חברים שבבתיהם הותקן חדר מסתור בעל קיר כפול להחבאת נשק.
כשהיו מעבירים נשק ממקום למקום החביאו אותו במכוניות, בארגזי אופניים, ואפילו בתיקי נשים.