יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

דב הבלונדיני

היום, נר ראשון של חנוכה, ימלאו 62 שנים לנפילתו של יעקב גרנק- עמוד התווך של מחלקת הפעולות בלח"י, הידוע גם בכינויו "דב הבלונדיני."


דב הצטרף ללח"י ב-1943 והפך לאגדה ולסמל עוז וגבורה. הוא נשלח לקורס ללוחמה זעירה, ופיקד על פעולות רבות, ביניהן ההתקפה על מרכז הבולשת הבריטית בירושלים והתקפת שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו תשעה מטוסי קרב בריטיים. כמו כן פיקד בפעולה למען שחרורו של ד"ר ישראל אלדד, חבר מרכז לח"י ועל ההתקפה על בניין האנטליג'נס ביפו.

חלום חייו של דב לשרת בצבא העברי, התגשם עם קום המדינה. עם הקמת חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, התמנה דב למפקד בדרגת סרן בגדוד הפשיטה של לח"י, גדוד 89, והוליך את פלוגתו לניצחונות מזהירים בקרבות מבצע "דני", בעירק סואידן ובנגב המערבי. הוא השרה ביטחון על הלוחמים שהעריצו אותו והלכו אחריו באש ובמים. דב נפצע פעמיים ובשתי הפעמים היה זה בחודש דצמבר, מאז האמין שדצמבר הוא חודש גורלי הצופן עבורו סכנת חיים. ב-26 בדצמבר 1948, חרף נבואת לבו שועט דב קדימה לעוג'ה אל חפיר לרדוף אחרי המצרים.

חבר לנשק מתאר את סיפור הקרב:

"כל שעות הבוקר ישבנו בתוך המשוריינים. ריח הדלק השרוף, האבק והחול היו בלתי נסבלים. היינו פלוגת הגיבוי של הגדוד. הגדוד נלחם. צריך היה לכבוש את הכפר. הכוח המצרי, בניגוד לצפיותינו היה מבוצר היטב ונלחם בעקשנות רבה. מרחוק שמענו את קולות הקרב. רעש מנועים על פני החולות ושאגות התותחים. בקשר קראו לדב. הוא ניגש אל המכשיר. יצחק (יצחק שדה) היה על הקו. יעקב אמר, חייבים לכבוש את הכפר (עוג'ה אל חפיר) הלחימה קשה וצריך את עזרתך. דב לא היה שלם עם ההחלטה. האויב לא נראה ולא היה זמן לתדרוך רציני, אבל החברים היו זקוקים לו. הוא נתן אות ושלושת המשוריינים פרצו קדימה ברעם מנועים וענן אבק. לא ראינו יותר מאשר כמה מטרים לפנינו ומעל הענן ראיתי את הכפר. התקרבנו והאש נעשתה צפופה ומדויקת. המשוריינים החלו להיפגע. עצרנו מאחורי גדר נמוכה. דב ירד מהרכב, פרש מפה על גבי תא המנוע ובדק את אפשרויות הפעולה. נסיגה לא באה בחשבון, אמר, לא כך לימד אותנו יאיר.

דב נתן את האות והמשוריינים הסתערו במעלה הגבעה האש נעשתה חזקה וקרובה יותר ויותר. כמה דקות אחר כך נפגע בגרונו מכדור רובה ונפל לתוך הרכב. האנשים נעצרו ואולי המשיכו? הזיכרון התערפל עם השנים. זכור לי רק שמישהו צעק דב מת! ומיד לאחר מכן, עוג'ה אל חפיר בידינו. יעקב נהרג בקרב כשהוא מסתער "חשוף בצריח" בראש אנשיו על הכפר. עוג'ה אל חפיר נכבשה, ובעקבותיה צפון הנגב וצפון סיני."

דב נקבר בחלוצה. הוא הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק בכ"ג תמוז תש"ט. היום כ"ד בכסלו, 1.12.10 יתקיים טקס זיכרון ללוחמי לח"י שנפלו בקרבות עוג'ה אל חפיר (ניצנה): יעקב גרנק, עמנואל אזולאי, יעקב רוסוניק, פרחי כהן, צבי ליפשיץ, ניסים טרגו, יוסף זלוצ'בסקי, צבי קסלר, דוד שרעבי.

הטקס יתקיים בחלקה הצבאית בבית הקברות בנחלת יצחק בשעה 15:45.

יום שני, 29 בנובמבר 2010

הזמנה להדלקת נרות חנוכה במוזיאון

ניצחון המכבים נספר, נזמרה

על האויבים אז ידם כי גברה...

 

הנכם מוזמנים למסיבת חנוכה

שתתקיים ביום שני, נר שישי, כ"ט כסלו, 6.12.2010, בשעה 17.30,
במוזיאון לח"י –בית-יאיר, רח' שטרן 8 תל-אביב.

 בתכנית:

ברכות: יאיר שטרן וענבר קוונשטוק

הדלקת נרות חנוכה, שירת הקהל

ד"ר אורי מילשטיין -  תרומתם הצבאית של לוחמי המחתרת

שולמית לבנת בשירי מחתרות

סופגניות וכיבוד

מצב רוח חגיגי

נשמח לראותכם!

מוזיאון לח"י, העמותה להנצחת מורשת לח"י, המדרשה הלאומית.

חידת המפה

  סמנו את האירועים הבאים על המפה על פי המקום בו התרחשו: כיתבו את מספר השאלה על המפה ולידו את שם הישוב.
את התשובות שילחו במייל לכתובת:lehi1942@gmail.com  ל3 הפותרים הראשונים ישלח פרס ספר.

1. מחנה המעצר בו חפרו לוחמי מחתרת לח"י, מנהרה באורך 76 מ'.
2. בית הכלא בו פוצצו עצמם שני לוחמים עם רימון המוסווה באמצעות תפוז.
3. הקיבוץ שהיה תחת התקפות חוזרות ונשנות במלחמת העצמאות, שנפסקו לאחר כיבוש מצודת עיראק סוידאן.
4. במקום זה פוצצו חברי לח"י 9 מטוסי ספיטפייר במסגרת תנועת המרי.
5. חמישה נערים ונערות שהתאמנו במבנה מבודד נהרגו ע"י בריטים שהגיעו למקום. היום יש כיכר בעיר זו לזכרם.
6. שדה תעופה גדול וחשוב, שנכבש ע"י לוחמי חטיבה 8 במלחמת העצמאות.
7. חומת כלא זה נפרצה וממנו ברחו 27 אסירי אצ"ל ולח"י.
8. הישוב שנקרא על שמו המחתרתי של אברהם שטרן.
9. במקום זה פוצצו אנשי מחתרת לח"י את בתי המלאכה בהם טיפלו בקטרי הרכבות. 11 לוחמים נהרגו בפעולה זו.
10. העיר בה נתפס ונרצח אברהם שטרן.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

10 דקות מהמוזיאון...


עכשיו כשהגיע סוף סוף הסתיו, הרוח מתחילה לנשוב והלחות יורדת אפשר לצאת לטייל ברחובות. בסמוך לשכונת פלורנטין נמצאת שכונת נווה צדק הציורית והיפה. ניתן לשלב סיור בנווה צדק לצד ביקור במוזיאון לח"י. זוהי הצעה לסיור של כשעתיים. סיפורים וחומרים נוספים ניתן למצוא במוזיאון.

בדרך כלל כשאנחנו מגיעים לתל אביב, העיר הגדולה - "עיר ללא הפסקה" אנחנו מבקרים בבתי הקפה, המסעדות והחנויות ביום, או במועדונים והפאבים בלילה. אני רוצה להציע לכם ביקור שונה מתל אביב התוססת והרועשת שאתם מכירים במקום שקט ומיוחד הטומן בחובו היסטוריה וסיפורים על אנשים שבזכותם קמה לאחר כמה שנים נוספות העיר ת"א.




 תחנה 1: גשר שלוש.

(רח' שלוש, מייד לאחר הצומת עם רחוב אילת)
אנחנו נמצאים בנווה צדק, שתי דקות מיפו, זוהי שכונה קטנה, אפשר להגיד אפילו "כפר קטן בתוך ת"א", הרחובות צרים, סימטאות מפותלות וחלק מהבתים, שעומדים על תילם עוד מהמאה ה-19 מתפוררים ומוזנחים. השכונה עוברת בשנים האחרונות תהליכי בניה אינטנסיביים של שימור המבנים הישנים ובנית מבנים חדשים על שרידי מבנים שהתמוטטו. קשה לדמיין איך נראו הרחובות האלו פעם...
בואו נחזור אחורה במכונת הזמן לסוף המאה ה-19, המקום שאנו עומדים בו עכשיו שומם. מה היה מסביבנו? חול וחול, פרדסים פה ושם והעיר הקרובה – יפו. המצב של היהודים ביפו באותה תקופה היה בכי רע.

ערביי יפו היו העשירים בעלי הבתים והיהודים חיו תחת חסותם בתנאי שכירות קשים. תנאי המגורים בעיר מזוויעים, הצפיפות איומה, זבל על הארץ וביוב זורם ברחובות, על מערכת סניטרית אפשר רק לחלום, מה שגורם למגפות קשות כמו דיזנטריה וכולירה. בקיצור - המצב בלתי נסבל תגידו לי, אתם הייתם ממשיכים לחיות בצורה כזו? תראו כמה מקום יש כאן, תסתכלו על ים גרגירי החול והשטח שיש כאן, אז למה לא לצאת מהחומות של יפו?

זה לא קל כשסביב ליפו יש רק חולות ושודדים. למרות התנאים הקשים התושבים הרגישו בטוחים יותר בין החומות. כדי לעשות צעד נועז שכזה ולצאת מן הבוץ היה צורך במנהיג – אדם שיסחף אחריו את היהודים ביפו מחוץ לחומות למרות החששות והפחדים.

ואכן, אותו אדם הגיע. הוא היה ירושלמי בשם שמעון רוקח (המוכר כיום בתור "מחלף רוקח"), "איש העולם הגדול" שבא בשנות ה-80 של המאה ה-19 ליפו, כדי לגבות מס דרך מיפו לירושלים. רוקח, רואה את מצבם הקשה של יהודי יפו ומיד נרתם לפעילות ציבורית. הוא מקים את האגודות הראשונות "בני ציון" ו"עזרת ישראל" שנועדו לעזור לעניי הקהילה היהודית ביפו, וביזמתו אף נפתח בית חולים יהודי ראשון ביפו.

רוקח גר בירושלים, הוא ראה את יהודי ירושלים יוצאים מחומות העיר העתיקה ומקימים את שכונת "משכנות שאננים" של מונטיפיורי. שמעון רוקח בקיא בעניינים ומציע לתושבי יפו לעשות דבר דומה. אמנם היה צורך בקצת כושר שכנוע אבל מה שהכריע לבסוף היו התנאים הקשים ביפו מצד אחד ומצד שני רעיון חדש להתיישבות עברית חדשה.

מיד מתחילה אגודת "עזרת ישראל" את ההכנות לבניית השכונה היהודית החדשה מחוץ לחומות. מתחילים לחפש אדמות באזור ומגלים שיש שטח נרחב בחולות ליד יפו ששייך ליהודי. אותו יהודי הוא הגיבור השני בסיפורינו. על שמו נקרא הגשר שעליו אנו עומדים - וזהו אהרון שלוש.

אהרון שלוש הגיע לארץ מאלג'יר עם משפחתו בהיותו בן 26. המשפחה עלתה ארצה באונייה ובדרך נקלעו לסערה. שני אחיו הקטנים של אהרון טובעים ומתים וכך מתחילה משפחת שלוש את חייה בארץ בטרגדיה נוראית.

המשפחה מתיישבת ביפו. אברהם, אביו של אהרון הופך לראש הקהילה המוגרבית הקטנה וכשהוא נפטר תופס בנו את מקומו. אהרון מצליח מאוד בעבודתו. סוד הצלחתו הוא החוש העסקי שלו. הוא יודע להשקיע במקומות הנכונים כמו למשל- בחולות שליד יפו שאגודת "עזרת ישראל כל כך חפצה בהם.

לשלוש, אדם אמיד ומבוסס היתה כרכרה שאיתה היה נוסע לעבודתו יום יום, הוא עבר כאן, בוואדי הזה, שהיה עקלקל ומסוכן. יום אחד הכרכרה של שלוש התהפכה ושלוש נחבל בגופו. הסולטן של יפו, שהיה ביחסים טובים עם מר שלוש שמע על המקרה והחליט שלא יקום ולא יהיה – חייבים להקים גשר מעל הוואדי! - הגשר כיום נקרא "גשר שלוש"

את סיפורינו נמשיך בבית הראשון של השכונה

תחנה 2: בית שלוש - רח' שלוש 32.
אנחנו נמצאים עכשיו בביתו של אהרון שלוש. זהו הבית הראשון בשכונה שנבנה בשנת 1886. הבית בן 3 קומות: קומה 1 – בית מלאכה, קומה 2 – בית מגורים, קומה 3 – בית כנסת שהמשפחה מייסדת.

מר שלוש מתגלה כנדיב ומציע לאגודת עזרת ישראל את האדמות בלי צורך לקבוע מחיר עכשיו, העיקר שהשכונה תצא לדרך. למה? אהרון שלנו ביזנס-מן ממולח. כמו כל איש עסקים הוא רואה בקניית הקרקעות ויישובם עסק כלכלי והשקעה נדל"נית. לא סתם הוא מציע לאנשי עזרת ישראל את הקרקעות שלו בחינם. שלוש יודע שברגע שיבנו שם בתים נוספים ערך הקרקעות יעלה וגם הוא יוכל להתיישב בביתו.

אנשי אגודת ישראל שמחים על ההצעה אך מעדיפים לשלם. שלוש נותן להם הטבות ומגיע איתם להסכם – הבנייה תתחיל מיד, התשלום יידחה לשנה.
וכך מתחילה הבנייה וגם ההיכרות בין רוקח לשלוש.
הבית הזה הולך וגדל וכל משפחת שלוש עוברת לגור כאן. הבית תמיד היה מרכז חברתי בעיר. תחילה היה בו בית הכנסת היחיד, שלוש עצמו היה נגיד בנק אנגלו פלסטין ביפו ואיש ציבור בעל ממון.


האגדה מספרת שלילה אחד מגיעים שודדים לבית הזה של משפחת שלוש ומתחילים לדפוק בחוזקה על הדלת. ילדיו של שלוש מתעוררים, הם תופסים שני רובים ומנסים לירות אך הרובים תקועים ולא ניתן לתפעל אותם, ואז אהרון שלנו יוצא בנונשלנטיות עם גלביה על הראש והולך לבית הכנסת שבחצר הבית. השודדים החכמים חושבים שמי שהולך לפניהם זהו שד נבהלים ונמלטים על נפשם, שליט יפו שומע על כך ולא מסכים ששלוש יאוים על ידי שודדים ולכן ממנה שומרים לבית.
במלחה"ע ה- 1 נופל על הבית פגז, אהרון היה באותה שעה בבית, אך למרבה המזל לא נפגע. כיום הבית הולך ומידרדר. משמש כבית כנסת, נראה מוזנח מאוד.

בקיץ של 1887 כבר עמדו על תילם עשרת הבתים הראשונים של השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו – שכונת "נווה צדק". היא נקראת כך על סמך דברי ירמיהו הנביא על תחיית ישראל בארצו – "עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברך ה' נווה צדק"(ל"א 22) וכשיש שכונה חדשה, יש גם ילדים, וכשיש ילדים צריך חינוך אז מה עשו?


תחנה 3: מרכז סוזן דלל.
זהו מרכז סוזן דלל, המקום הוא דוגמא מובהקת לשימור כיום המקום משמש כמרכז מחול ותיאטרון, משמש את להקת בת שבע, להקת ענבל ועוד להקות צעירות. מה היה המקום בעבר?

ליהודי יפו, ועכשיו לשכונות החדשות אין חינוך עברי. ילדיהם נשלחים ללמוד בחדר או בבתי ספר נוצריים. אבל היהודים רוצים שילדיהם יחונכו בבית ספר שבו מדוברת השפה העברית. הם מקימים אגודה בשם "בני משה" שאחת השאיפות הבולטות שלה הקמת בי"ס עברי. הבעיה היא שאין תקציב ואם אין כסף שום דבר לא הולך לכן הם פונים לחברה צרפתית יהודית- אליאנס, שיש לה זיכיון להקים בית ספר באימפריה העותמנית.


הוחלט להקים בי"ס בשיתוף אליאנס ובני משה, אך שיתוף הפעולה בעייתי כי חברת אליאנס רוצה שהתרבות והשפה שיונהגו בבית הספר יהיו צרפתים ואילו בני משה רוצים עברית ורק עברית.

בסופו של דבר נמצאה פשרה: מוקם בי"ס לבנים שבו השפה המדוברת היא צרפתית, ובי"ס נוסף, לבנות בלבד שבו ילמדו בעברית. מדוע דווקא הבנות ילמדו בעברית? הוחלט כך לפי מחשבה שאם האימהות ידברו עברית גם ילדיהן ידברו עברית.

בי"ס לבנות היה גאוות הישוב. אך בנו של מנהל בית הספר – שמחה בן ציון, ילד עקשן שלימים יהיה צייר ידוע שכבר בימים ההם היה מאוד אידאליסט- שמו נחום גוטמן החליט שהוא לא מוכן להיות מופלה בגלל מינו ויש לו זכות ללמוד את השפה העברית. כך מצא את עצמו נחום גוטמן לומד עם 30 בנות בכיתה (מתוך אידיאלים כמובן...)

גוטמן לא היה האומן ואיש הרוח היחיד בשכונה. אין זה מקרה שדווקא כאן הוקם מרכז לאומנות והשכונה הזו מתמלאת לאט לאט בגלריות וסדנאות. כאן היה המרכז התרבותי של סוף המאה ה-19, גדלו כאן מיטב אנשי הרוח, הספרות והאומנות כשלביתו של המפורסם מביניהם אנו פונים כעת.

תחנה 4: בית הסופרים- מוזיאון גוטמן- רח' רוקח 21.
בין הסמטאות הצרות חיו וכתבו משוררים וסופרים רבים: שמחה בן ציון ובנו נחום גוטמן, חיים ברנר, דבורה בראון ועוד. כנראה שהמקום תרם למוזה. בין היוצרים ישנו אדם צנוע ועני ששכר לו עליית גג בבית הזה ושמו שמואל צ'צ'קס. הוא נתן לנחום גוטמן חברו הטוב, לקרוא את סיפוריו. גוטמן התלהב, והציע לשמואל להעביר את הכתבים לאביו, שמחה בן ציון, שהיה מו"ל.

שמואל הסכים וכדי שחוות הדעת תהיה אובייקטיבית כינה את עצמו בשם ספרותי הלקוח מספרו "עגונות" שם שאתם ודאי מכירים: ש"י עגנון.

כאמור, עגנון לא היה הסופר היחיד בשכונה. מכאן צמחו אנשי רוח רבים, ביניהם ראשוני העיתונאים בארץ שעשו בבניין הזה מערכת והקימו את עיתון "הפועל הצעיר". עם השנים הבית שהיה עשוי מכורכר, הלך והתפורר עד שרשות העתיקות החליטה לשקם אותו. הוא שופץ והקימו כאן מוזיאון לפועלו של הצייר נחום גוטמן. מוזיאון מקסים ומומלץ בחום.

 


בהרבה בתים בשכונה אפשר לראות תריסי עץ ואנשים קטנים שמחזיקים אותם פתוחים. אלו הם ה"מנטשלך"- מנטשלה ביידיש הוא איש קטן (בעברית קוראים להם אישונים וביחיד אישון).
זקני נווה צדק מספרים שלמנטשלך היה תפקיד הרבה יותר מהותי בחיי החברה של השכונה... שימו לב, אם מסתכלים טוב אפשר להבחין שצד אחד של המנטשלך הוא גבר והשני הוא אישה ולמעשה השתמשו נשות נווה צדק השובבות להעביר מסר ע"י המנטשלך.

כאשר המנטשלך היה בצד הגבר, המסר היה: "בעלי בבית, אף אחד לא מוזמן..." אך כשהמנטשלך היה בצד האישה המסר למאהב היה: "בעלי עובד בפרדס... אני לבד..."

עכשיו נמשיך לבית הכי מפואר בשכונה- ביתו של שמעון רוקח.

תחנה 5: בית רוקח - רח' רוקח  36.
שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, הקים לו בית שהיה הגדול והמפואר ביותר בשכונה באותם ימים. בית בן שתי קומות, כשעל הגג התנשאה כיפת כסף נוצצת .
בית משפחת רוקח היה אחד ממרכזי השכונה ומוקדיה החברתיים. מכאן יצא גם אחד מראשי העיר של ת"א – ישראל רוקח. כשיצאה משפחת רוקח מהבית הוא החליף כמה וכמה בעלים, הוזנח מאוד ובסופו של דבר חזר לחיק המשפחה ושופץ.

נכדתו של שמעון רוקח, לאה מג'רו מינץ שיפצה את הבית וחידשה את חצרו, עתה פסליה ניצבים בו. כמו כן מצויים בבית צילומים וחומר תיעודי על משפחת רוקח וניתן לבקר.

אז יש לנו בית כנסת, יש לנו בית ספר, יש "בית הסופרים" מה חסר כדי שהחיים כאן יהיו מושלמים?

תחנה 6: קולנוע עדן - רח' לילנבלום 2/4.

קולנוע עדן או יותר נכון ראינוע עדן היה המרכז החברתי של נווה צדק במשך שנים רבות. הוא הוקם בשנת 1914 ואת שמו נתן לו הסופר שמחה בן ציון.

הראינוע פעל זמן קצר בלבד כי מלחה"ע הראשונה גרמה להפסקת פעילות אך עם הכיבוש הבריטי חודשה הפעלתו לטובת הצבא הבריטי. בסוף המלחמה ניתן לראות כאן שוב סרטים ולא רק סרטים. האולם שימש לאסיפות, הצגות, אופרות ואפילו קבלת הפנים של הלורד בלפור בביקורו.

עד שנת 1930 – תקופת הסרט האילם – היו מציגים סרטים ללא קול. תחת המסך ישבו כמה נגנים שליוו את הסרט.עם התפתחות הטכנולוגיה גווע הראינוע והפך לשמנוע שנקרא מאוחר יותר קולנוע. אך מועצת הפועלים סירבה לפטר את הנגנים. להנהלת הקולנוע לא היתה ברירה – היא החלישה את הקול עד שניתן אישור לפטר אותם.

מה עושים אחרי שיוצאים מסרט? היום – שותים קולה במזנון. אז- שתו גזוז בקיוסק. בעל הקיוסק סירב לפתוח את שעריו עד שלא יותקן כולא ברקים על ראשו – הודות להחלטה נבונה זו עומד הקיוסק עד היום. הוא לא נפגע מסופות הברקים הרבות אשר פוקדות את תל אביב.

היום הקולנוע אינו פעיל. קולנוע עדן הפך לאתר צילומים רשמי – כאן צולם "אלכס חולה אהבה", פישנזון בכבודו ובעצמו התהלך ברחובות אלו.

וכאן, במקום הזה ממש, ביום סגרירי של שנת 1942 מתרחשת סצינה שנראה כאילו יצאה מתוך מערבון הוליוודי ישר לרחובות השקטים של השכונה. הכל התחיל כשצבי קופרשטיין, קופאי מהמשביר, יוצא מבנק הפועלים עם תיק ובתוכו 1090 לירות. בדרך לאוטובוס מתנפלים עליו שני גברים חמושים, חוטפים את התיק עם הכסף ונמלטים. צבי צועק "שודדים!", עוברים ושבים מנסים לתפוס את השניים, חיילים בריטיים מצטרפים, יריות באוויר, מתפתח מרדף דרך סמטאות וחצרות. אחד השודדים מצליח להגיע עד רחוב שלוש, שם הוא נתפס, השני מתחבא כאן, בקולנוע עדן. גם הוא נתפס.

מי הם שני הגברים הללו? מה בכוונתם לעשות עם הכסף שבתיק?

שני האנשים הם אנשי מחתרת לח"י. בכסף ששדדו, או כדבריהם "החרימו" הם מתכוונים להשתמש בכדי לגרש את השלטון הבריטי מארץ ישראל ולהקים כאן מדינה יהודית. נשמע מופרך? עוד מעט ננסה להבין איך פעלו חברי מחתרת לח"י, מי היה המנהיג שלהם ומה קרה לא רחוק מכאן, בשכונת פלורנטין.


בכל רחוב מסתתר בית נוסף שאפשר לספר עליו, כל פינה מסתירה פרשיה נעלמה. נשמח לספר ולטייל יחד איתכם בהזדמנות קרובה מאד.













יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מה אתם יודעים על אברהם שטרן - 'יאיר'?

 פוסט זה הוא חידון: את התשובות יש לשלוח למייל:lehi1942@gmail.com ל3 הפותרים הראשונים ישלח פרס ספר.

1. איזה משירי יאיר הפך להיות המנון לח"י?
א. חיים אנחנו במחתרת.
ב. הרי את מקודשת לי מולדת.
ג. לאמהות שלנו.
ד. חיילים אלמונים

2. היכן המשיך אברהם את לימודי הדוקטורט שלו?
א. פירנצה, איטליה
ב. פריז, צרפת.
ג. רוסיה.
ד. סובלק, פולין.

3. היכן נקבר אברהם שטרן?
א. הר הרצל.
ב. בית הקברות היהודי בסובלק בפולין.
ג. נחלת יצחק.
ד. הר הזיתים.

4. מהם שלושת הייעודים החשובים בעיקרי התחייה?
א. שפה עברית, תרבות עברית והקמת צבא עברי
ב. צדק חברתי, פשרנות ושלום
ג. גאולת האדמה, תקומת המלכות ותחיית האומה
ד. מרד, קיבוץ גלויות ושפה עברית

5. כיצד נקראה תחנת השידור הראשונה שהקים שטרן?
א. קול לוחמי חירות ישראל
ב. קול ציון הלוחמת
ג. קול המחתרת העברית
ד. המעש

6. מי היו מרכז לח"י?
א. המחלקה בבולשת שעקבה אחרי חברי הלח"י.
ב. ההנהגה החדשה לאחר רצח יאיר.
ג. אנשי לח"י שפעלו במרכז הארץ.
ד. כינוי לחברי הלח"י שלא ישבו בבית המעצר.

7. אילו עיתונים היו ללח"י?
א. החזית
ב. המעש
ג. החומה
ד. א+ב נכונות

8. כמה שירים פירסם 'יאיר' בחייו?
א.3
ב.5
ג.7
ד.10

9. באיזה שנה עלה אברהם שטרן ארצה?
א. 1920
ב. 1907
ג. 1917
ד. 1926

10.מי היתה אישתו של אברהם שטרן?
א. הוא לא התחתן.
ב. יעל
ג. רוני
ד. חסיה

11.החוגים בהם למד אברהם שטרן באונברסיטה:
א. תיאטרון, היסטוריה יהודית, לטינית
ב. ספרות עברית, היסטוריה כללית ותנ"ך
ג. יונית, לטינית וההיסטוריה של יון ורומא
ד.ספרות עברית חדשה, השירה העברית בימי הביניים, השפה היונית וספרותה והיסטוריה של יון ורומא

12.תפקידיו של 'יאיר' באצ"ל היו:
א. הסברה ותעמולה, גיוס לוחמים
ב. רכש והברחת כלי נשק, גיוס ואימון לוחמים, העפלה
ג. כתיבת מערכי ההדרכה, מעקבים וגיוס משאבים.
ד. פיקד על קורס מפקדים

13.הכינוי המחתרתי של אברהם שטרן
א. יאיר
ב. עזריה
ג. אריאל
ד. כל התשובות נכונות




יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

לגעת בעבר - המוזיאון ההיסטורי בבית השמור


                                                             מוזיאון לח"י- הארון בו הסתתר 'יאיר'


מהו הערך המוסף שיש למוזיאון ההיסטורי הממוקם בבית שמור?

ברל כצנלסון כתב: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות, הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש והוא נאחז במסורת קודמת ומוסיף עליה, ויש והוא יורד לגלי הגרוטאות ואוסף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן ומחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש".

במחקר שערכתי במסגרת התואר השני, בדקתי שישה מוזיאונים היסטוריים בעיר תל אביב. דירגתי את המוזיאונים בבתים השמורים שנכללו ביחידת המחקר על פי מידת השימור שחלה בהם: ארבעה מוזיאונים ממוקמים בבתים שמורים והשניים האחרים למטרת השוואה וביקורת:

מוזיאון בית בן גוריון הוא מוזיאון היסטורי במבנה השמור ביותר, כמעט ולא נעשו שינויים בבית, רוב החפצים בו אותנטיים ונשמרו במקומם המקורי.
במוזיאון ההגנה -בית אליהו גולומב, נשמרו רק המעטפת החיצונית ושני חדרים בתוך הבית על חפציהם המקוריים. מאחור נבנתה הרחבה שעוטפת את המבנה המקורי.
במוזיאון לח"י – בית 'יאיר' נשמרה המעטפת החיצונית בחלקה, חזית הבניין שונתה, נשמרו חדר המדרגות, דירת הגג והחפצים המקוריים.
מוזיאון היכל עצמאות – בית דיזינגוף, הבית עבר שינויים רבים לאורך התקופות השונות. נשמר המבנה החיצוני על פי מתכונתו בשנות השלושים, בתקופת היותו מוזיאון. מתקופה זו נשמר אולם ההכרזה וחפציו שוחזרו.
מוזיאון האצ"ל בתש"חבית גידי נבנה במבנה חדש שהוקם על שרידיו של מבנה ערבי קדום. שרידי המבנה הישן משולבים במבנה החדש העשוי זכוכית.
מוזיאון הפלמ"חבית הפלמ"ח מבנה חדש שיועד מראש להיות מוזיאון הפלמ"ח.

תהליך קבלת ההחלטות שהוביל להקמת מוזיאונים בבתים השמורים התחיל ברצון לשמר את הבית. ההחלטה לשמר נבעה מחשיבותם של המנהיגים והאירועים שנקשרו בבית. הארגונים והרשויות ייחסו לאירועים ולאישים אלה חשיבות מרובה ליצירת גאווה מקומית ולהבלטת ייחודו של הישוב היהודי, הן עבור העיר תל אביב והן עבור מדינת ישראל. במוזיאונים האחרים הרעיון להקמתם קדם לבחירת המקום. רק אחרי שגובשו הנושאים והמסרים של המוזיאונים חיפשו מקום מתאים לשכנם. המוזיאונים של המחתרות וכוח המגן הוקמו ביוזמה של ותיקי המחתרות שרצו לשמר את סיפורם ולהעבירו לדורות הבאים. ארבעת המוזיאונים של המחתרות שייכים ליחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.

לכל המוזיאונים במחקר זה, הוצמד הכינוי "בית", גם אם הם לא תפקדו כבית מגורים. כינוי זה נבע מהרצון לעורר תחושת קרבה ושייכות אל המקום בקרב המבקרים. בית בן גוריון, בית אליהו גולומב ובית דיזינגוף שומרים על השם המקורי של האישיות שגרה בבית. השם בית יאיר, מייצג את הנושא מרכזי של התצוגה, סיפור חייו של יאיר מיום הולדתו ועד יום מותו. בבית זה יאיר הסתתר, נתפס ונרצח. מוזיאון האצ"ל בתש"ח קרוי ע"ש גידי, עמיחי פאגלין, שהיה מפקד המבצעים של האצ"ל. המוזיאון נמצא על חוף ימה של תל אביב, במקום אליו הגיעו לוחמי האצ"ל במהלך הפריצה ליפו. מוזיאון הפלמ"ח נקרא בית הפלמ"ח וכמו במקרים הקודמים כך גם כאן רצו מייסדיו ליצור אצל קהל המבקרים תחושת שייכות, חום ומשפחתיות. הוא ממוקם ברמת אביב במקום מרכזי, נגיש וקרוב למרכז חינוכי ותרבותי.
המוזיאונים במבנים החדשים נבנו באזורים מודרניים, בהם קיימות תשתיות והגישה אליהם נוחה. לעומתם המוזיאונים בבתים השמורים שנמצאים במתחמים ההיסטוריים והם חלק מהגרעין הישן של העיר תל אביב, מדובר ברחובות או בשכונות בהם נשמרו בתים נוספים. המוזיאונים מציעים למבקרים תוכנית סיור באזור הקרוב למוזיאון, על מנת שהמבקרים יוכלו לראות את הבית בתוך המכלול בו הוא נמצא ולהבין את התמורות שהתרחשו בעיר: השינויים בסגנונות הבנייה, השינויים התפקודיים, החיים בעיר מודרנית - תהליכים של התחדשות עירונית, בה שומרים על הישן לצד החדש. המתחם השמור מאפשר למבקרים בו לשלב בין פעילויות שונות: תרבותיות, חינוכיות וחווייתיות.

הבית השמור והחפצים בו תורמים לתפקוד המוזיאלי במספר תחומים: המוזיאון, החפצים והסביבה בה הוא ממוקם נועדו לתרום להבנת הסיפור ההיסטורי וחיזוק מסריו. המבנה והחפצים המסודרים בו מייצגים השפעות, מגמות ואירועים חברתיים, פוליטיים, כלכליים, דתיים ותרבותיים של תקופה מסוימת. המוזיאון במבנה השמור משמש כ"סוכן זיכרון": המוזיאון מתעד את הזיכרונות האישיים ואינטימיים ונעזר בהם לעיצוב הזיכרון הקבוצתי-קולקטיבי. הבית השמור מספר סיפור אישי של מנהיג או משפחה אך הוא גם מייצג את סיפורה של החברה.
למוזיאונים ההיסטוריים תפקיד חשוב בהעברת המורשת של העם והמדינה לדורות הבאים. המוזיאון במבנה היסטורי הוא גורם תרבותי מרכזי שמבטא את יחוד המקום והוא גם נכס תרבותי ערכי שנועד לבטא רגש של שייכות.

המוזיאון ההיסטורי משתייך לקבוצת המוזיאונים שתפקידם לתעד תקופה ולהעביר מסרים חינוכיים, תרבותיים וערכיים. המבנה המכיל את הפריטים המוזיאליים יכול להיות מבנה מקורי שלא עבר שינוי, מבנה ששומר באופן מלא, מבנה משוקם שהותאם לתפקודו החדש, מבנה משוחזר או מבנה חדש. כדי לממש את תפקידיו השונים נעזר המוזיאון ההיסטורי בחפצים אותנטיים, בתמונות, בסרטים, בחלל מעוצב, במנגינות או בקולות המאפיינים את התקופה, במפות, בכתוביות, בתאורה, בדגמים, בהפעלה ובמכירת מזכרות. בשנים האחרונות חל שינוי בתפקיד המוזיאונים ההיסטוריים והם הפכו ממוזיאונים המציגים חפצים אותנטיים ובתי אוסף, למוזיאונים יוצרי אוירה בהם מתקיימת פעילות חינוכית תרבותית וגם כלכלית. שינוי זה השפיע על עיצוב המוזיאונים ועל השימוש באמצעים השונים.

סיפורו של הבית השמור משתלב בסיפור התקופה, ניתן ללמוד ממנו על סגנון הבנייה ואורחות החיים בתקופה בה גרו בו. השימור מקנה לסיפור המקורי היבטים נוספים, והדמויות המוצגות דרכו הן עגולות ולא שטוחות. אחת הדרכים לזכור את הסיפור ההיסטורי היא לתת לו משמעות, במוזיאונים בבתים השמורים המבקרים יכולים להתחבר לדמות ולערכים אותם היא מייצגת.


מוזיאון הפלמ"ח

התצוגה ואוסף החפצים הם הכלי המייחד את המוזיאון ומאפשר למבקרים לחשוף מידע באמצעותם ובאמצעות סידורם והיחסים ביניהם. במוזיאונים ההיסטוריים, הן במבנה השמור והן במבנה האחר, התצוגה משלבת בין פריטים אותנטיים, פריטים משוחזרים, כתוביות וסרטים, כדי לספר סיפור ולהעביר מסר. למבקרים נוח מאד להתייחס לחפץ במקום המקורי שלו, הם יכולים לדמיין איך ישבו תושבי הבית על הספה? את מי ארחו? ואילו החלטות חשובות התקבלו בחדר זה.

בבית השמור החדר והחפצים האותנטיים הייחודיים מאפשרים למבקר להזדהות עמם ועם הגיבור או האירוע הקשור במבנה. הם מקנים תחושה של אמינות, החפצים המקוריים מקנים למקום ערך רב יותר ומשקל סגולי גבוה. הם יוצרים אוירה ומחזקים את החוויה. לדוגמא המבקרים בביתו של בן גוריון, נכנסים ונפגשים בחפצים ייחודיים אותם לא יפגשו בשום מקום אחר: הספרייה של בן גוריון, המתנות שקיבל, הרהיטים וכלי המטבח. במוזיאון לח"י יפגשו המבקרים בחפציו האישיים של יאיר: מברשת הגילוח, הכובע, השעון ושירים בכתב ידו. המפגש עם החפצים האישים יוצר היכרות עם הדמות, שלא היתה מתאפשרת בדרך אחרת. מבקרים במוזיאונים מבקשים לגעת בחפצים האותנטיים, על מנת להתרשם בדרך נוספת מהחפץ. הרצון להתקרב ולגעת מחבר את המבקר אל הבית וחפציו. חוש המישוש נוסף לחושי הראיה והשמיעה ונותן ממד נוסף לביקור. המבקרים משווים את החפצים שהם רואים בבית השמור לחפצים שהם מכירים, וכך הם יוצרים הקשרים אישיים. במוזיאון היסטורי במבנה חדש, כמו במוזיאון הפלמ"ח, התצוגה האורקולית והתפאורה הם שיוצרים את ה"אווירה האותנטית", המבקרים פוסעים בתוך חללים מעוצבים, כמו: חורשת עצי אקליפטוס, מחנה צבאי ואוניית מעפילים. החלל המעוצב מחבר את המבקר לתקופה ומכניס אותו לאווירה.


          בית בן גוריון: הספריה

המוזיאון בבית השמור מאפשר 'לחזור אחורה בזמן' ו'לגעת בעבר', המבקרים דורכים במקום בו דרך המנהיג, נוגעים בחפצים בהם נגע, רואים את אותם מראות נוף בהם חזה, ובדרך זו הם מתחברים אל הדמות והאירוע. החוויה במוזיאון מקבלת ממד נוסף כשהמבקר נכנס לבית היסטורי שמור.

המוזיאון ההיסטורי מעצב ומשמר את ערכי החברה בעזרת סיפורי המורשת. כאשר סיפורי המורשת מועברים במקום ההתרחשות השפעתם על המבקרים רבה.
                                                                                                        
                                                                                                             בית אליהו גולומב-חדר האוכל














מתוך: עבודת התזה של ענבר קוונשטוק, מנהלת מוזיאון לח"י.

יום רביעי, 13 באוקטובר 2010

סיפורה של שכונת פלורנטין

פחח, זגג, נגר וסנדלר
עיפרון, סרגל, מחק וקלמר
קינמון, הל, ציפורן ווניל,
נברשת, מנורה, ספוט ואהיל,
בורקס, גזוז, גלידה ומלבי,
כדור, בובה, אופנים ודובי,
שידה, ספה, כיסא וארון,
מסעדה, בית קפה, גלריה ומוזיאון,

כל אלה ועוד... בשכונה מיוחדת - פלורנטין.



שכונת פלורנטין הוקמה בשנת 1927 מדרום למסילת הרכבת לירושלים שהובילה אליה מתחנת הרכבת יפו, על-פני פרדס רחב ידיים, הפרדס של אבו עלי. פלורנטין נוסדה על ידי משפחת פלורנטין האמידה מסלוניקי שביוון, ותוכננה כשכונה בורגנית המשלבת עסקי מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר, לצד בניינים בני 3 עד 4 קומות שרחובות צרים ביניהם.

פלורנטין נמצאת בתווך בין שלושה מרכזים מסחריים: מרכז החרש והאמן, רחוב הרצל ומרכז וולובלסקי, שנבנה בשנת 1934ע"ש שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, שבנה בו כ- 200 אולמות תעשייה קטנים. זה היה אזור התעשייה המתוכנן הראשון בארץ ישראל, ומאחר וריכז בעלי מלאכה מתמחים שסיפקו שירותים לכלל המשק העברי הייתה לו חשיבות רבה בתהליך המודרניזציה והתיעוש. אזור התעשייה הזה קם ביפו בין השאר בגלל החמרת התקנות והמגבלות על תעשייה בתל אביב, בעיר החדשה אסור היה לפתוח חנויות ובתי עסק. העיר הגדלה והמתפתחת היתה זקוקה לבעלי מלאכה, חנויות ואספקה.

בראשיתה אוכלסה פלורנטין בעולים חדשים יהודים מיוון, תורכיה, רוסיה, פולין, צפון אפריקה ובולגריה.
העולים החדשים התקשו לממן את רכישת הדירות, הם קיבלו תמיכה ומשכנתאות נוחות ממר שמעון מזרחי, מנהל בנק ברקליס, לכבודו העניקו בני השכונה לרחוב הראשי את השם מזרחי. לימים הוקם בית באמצע הרחוב שחילק את הרחוב לשנים- החלק הצפוני נקרא מזרחי א' והחלק הדרומי מזרחי ב'. בבית מספר 8 ברחוב מזרחי ב', בכה' שבט תש"ב, נתפס ונרצח מנהיגה של מחתרת לח"י, אברהם שטרן (יאיר). היום בבית זה ממוקם מוזיאון לח"י שמספר את סיפורו.

 הרב יצחק ידידיה פרנקל, מי שהיה חלק מוביל בהנהגת השכונה בימי הניתוק והמאבק בעירית יפו והפך לימים לרבה הראשי של תל אביב - יפו, מתאר את אופן מימון בית הכנסת שהוקם ביוזמתו בשולי שכונת פלורנטין מלמד על העיסוק של תושבי השכונה והאופן בו התגייסו לבניית בתי כנסת אלו:

"רוב מתפללי בית הכנסת הם אנשי עמל וזיעה, וכדאי היה לכתוב פרק מיוחד על הצורה ועל ההתלהבות בה נענו אנשים מעוטי יכולת אלו לבנות את בית הכנסת. יהודי אחד נפח... שבצריפו אין עדיין מאור חשמל, ואוכל את לחמו לאחר יום עבודה קשה לאור מנורת נפט, חסך פרוטה לפרוטה ובידיים רועדות הביאו הוא ואישתו את הסך 118 ל"י לבית הכנסת."

בית הכנסת אהבת חסד:




כל קהילה בנתה או התקבצה סביב בית כנסת משלה, כאשר רובם ממוקמים בקומות שניות של בנייני מסחר או על מגרשים קטנים ולא מתאימים.

בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך חיים קשים, אבל היתה אחוות חיים ואחוות אחים וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: "שמחת התורה". זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה והידיעה ש"משהו מיוחד" חוגג בפלורנטין שבדרום תל - אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אחריה אלפים." כך מתאר הרב פרנקל את חגיגות שמחת תורה הפומביות שסחפו את תושבי השכונה ואנשים רבים נוספים מכל קצוות תל אביב.

לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים החלה נטישת השכונה על ידי מתגורריה, שאת מקומם תפסו עסקי מסחר ותעשייה זעירה. הידרדרות זו נמשכה עד שנת 1991, בה הכריזה עיריית תל אביב על פרויקט התחדשות אזורי. פרויקט התחדשות פלורנטין נפסק בהדרגה לקראת סוף שנות התשעים, אך יוזמות פרטיות נמשכות בה וכוללות שיפוץ מבנים ישנים, בניית בתי דירות עם אוריינטציה לצעירים, ופתיחתם של בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות אומנים צעירים וחנויות מעצבים לצד התעשיות הווותיקות כמו ביגוד וריהוט.



עוד על אופיה המיוחד של השכונה בשירו של אהוד בנאי:


הרחובות בפלורנטין צבעוניים ומרתקים, כל רחוב קיבל אפיון מיוחד: רח' וולפסון - מנורות, רח' מטלון - צעצועים, רח' הרצל - רהיטים, רח' כפר גלעדי- כלי כתיבה וסידקית, רח' לוינסקי- שוק התבלינים, רח' ויטל ורח' פלורנטין - בתי הקפה, מסעדות ופאבים.



 




יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

ספר חדש לאליעזר בן עמי: עדות נדירה – רישומים מהכלא הבריטי בירושלים


סיפורו של אליעזר בן עמי מתחיל ב-1943, כאשר נאסר על ידי המשטרה הבריטית בגין פעילות "רכש" של מחתרת לח"י. אליעזר נשפט על ידי בית דין צבאי-בריטי ונידון למאסר בכלא ירושלים. הוא ריצה את מאסרו עד שנת 1948.

אליעזר – מהנדס, נגר, פסל וצייר מוכשר, בעל ידי זהב, מצא ביטוי למיומנויותיו הרבות בבית הכלא. עבור הבריטים – בתפירה, ציור וכתיבת שלטים, גילוף צלבים ולוחות כבוד. עבור המחתרת – בהצפנת מכתבים, הסתרת כספים וסכיני גילוח, העברת מכתבים, תכנון נתיב של מנהרות בריחה מהכלא, פריצת קירות והשתתפות בכריית מנהרה. גולת הכותרת של מבצעיו היתה הכנת שני רימונים בתוך שני תפוזים עבור עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.

בשעות הרבות שהיה סגור בתאו, עלה בדעתו של אליעזר להנציח ברישומיו דמויות של אסירים, אירועים ומתקנים בכלא. רישומים אלה, המתארים את רשמיו וחוויותיו משנות המאסר ההן, ממלאים את הספרון הזה כשלצדם הסברים תיאורים ואנקדוטות מחיי הכלא החל מהאביזרים שבתאים וכלה בכמיהה אל החופש. הציורים והסיפורים ממחישים את החיים בכלא בצורה מאלפת, חיה ויוצאת דופן.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

יום שני, 26 ביולי 2010

ליל האווירונים




כל אחד מכיר את סיפור ליל הגשרים, אבל האם שמעתם על ליל האווירונים? השנה- 1945, מלחמת העולם הותירה באירופה מאות אלפי פליטים יהודים, ניצולים חסרי בית, שהמקום היחיד בו הם רצויים הוא ארץ ישראל. הישוב המאורגן מנסה להביא את שארית הפליטה ארצה באוניות מעפילים שעושות את המסע הקשה והמפרך לארץ ישראל ונתקלות לבסוף במשמר בריטי שאוסר עליהם את הכניסה לארץ ומגלה אותם שוב- למחנות. אנשי הישוב מבינים שכעת אין מנוס ממאבק אימתני נגד השלטון הבריטי והמחתרות כולן מתאגדות ב'תנועת המרי העברי' במטרה לפגוע בתשתיות ובמתקנים בריטים ולשתק את פעילותם בארץ. במסגרת זו מתקיים 'ליל הגשרים', 'ליל הרכבות', ו'ליל האווירונים' שעליו נספר מיד.


25/2/1946, בלילה זה בוחרים חברי אצ"ל ולח"י להתקיף את שדות התעופה הבריטים בארץ – אצ"ל את לוד וקסטינה ולח"י את כפר סירקין.

לתכנון הפעולה של לח"י נפגשים שלושה מכרים ותיקים - דוד שומרון, יעקב בנאי (מזל), ודני הזקן. הם נוסעים לפתח תקווה כדי לתצפת על המקום ולאסוף מודיעין ומגלים- חושך בעיניים. בצמוד לשדה התעופה, במקום שנמצא היום בית החולים בילינסון ישנו בסיס חיל אויר בריטי ובו 350 חיילים שישנים עם נשק אישי. בנוסף לכך ישנה מכונית משוריינת שמפטרלת סביב, פרוז'קטור שמאיר בלילה ולעתים גם רקטות תאורה.

אבל אנשי לח"י לא נרתעו מכל אלה. הפעולה יוצאת לדרך במועד המתוכנן.



עד היום זוכרים המשתתפים בפעולה את אותו היום כיום חורף אכזרי במיוחד. יום של קור עז, רוח מצליפה, גשם זלעפות ובוץ טובעני. מוקדם מאוד השתרר חושך ושקט מוחלט. איש לא יצא מהבית כיוון שהבריטים הכריזו על עוצר בדרכים. ובתוך כל זה 30 אנשי לח"י נפגשים בחורשה בבני ברק, מקבלים נשק ושומעים הוראות אחרונות מדוב הבלונדיני מפקד הפעולה.



החברים נכנסים למשאית גדולה מכוסה ברזנט ומגיעים לשער המחנה הצבאי. כאן הם אמורים לפתוח באש על המשמר ולחדור למחנה אבל לתדהמתם מתגלה שאין שום צורך. הש"ג האנגלי, העצל והקפוא לא מעלה על דעתו שמשאית גדולה שעוברת במהירות ובבטחה בחורף כזה ובשעת עוצר יכולה להיות משהו אחר ממשאית בריטית. בקור שכזה הוא מעדיף להישאר בבודקה שלו ולהוציא רק קצה אצבע כדי לפתוח את השער ולתת למשאית להיכנס.

הבחורים לא מאמינים למזלם הטוב. הם זוחלים עד לגדר תיל שמפרידה בין המחנה לשדה התעופה. בחסות השקט והאפלה הם תופסים עמדות ופורצים את הגדר בעזרת מזמרות גדולות.

הפעולה נכנסת להילוך גבוה-

תשעה חבלנים עושים את דרכם אל מתחת לכנפיהם של תשעה מטוסים.

משוריין בריטי עובר במקום וממשיך בדרכו ולא מבחין בהם כלל.

חבילות עם חומר נפץ מונחות. פתילים מודלקים. החבלנים חוזרים דרך הפירצה שבגדר.

עוד כמה שניות מתוחות עומדים אנשי לח"י ומחכים ואז, בבת אחת, נראה בכפר סירקין מטס של תשעה מטוסי ספיטפייר אבל לא בשמים אלא על הקרקע, עולים בלהבות בפיצוצים אדירים.

אנשי לח"י לא מספיקים להתענג על המראות. הם נסוגים ברגל בחסות הלילה הקודר. כולם חוזרים בשלום הודות לכך שהאויב ההמום כמעט לא הספיק לפתוח באש.

מאוחר יותר הם מגלים שגם פעולות האצ"ל נחלו הצלחה. מספר המטוסים שפוצצו באותו לילה שנוי במחלוקת (לפי דיווחי הבריטים 22, לפי דיווח כוחותינו 39). בכל מקרה נפגע מספר רב של מטוסים, כולל מטוסי הסיור הקלים שזיהו את ספינות המעפילים בים. בעקבות ליל האווירונים החליטו הבריטים להעביר את כל מטוסיהם לשדות תעופה במצרים.

יום שלישי, 4 במאי 2010

כי האדם עץ השדה





באזור שליו במשמר איילון נטוע יער גדול ויפה בשם "יער לוחמי חירות ישראל". שם, בין ברושים ואורנים, חבויה אנדרטה מרשימה שהקימו חברי לח"י לזכר 127 לוחמים ששילמו במחיר חייהם למען גירוש השלטון הבריטי מן הארץ והקמת מדינת ישראל חופשית מעול זר.

השנה נערך ברחבת האנדרטה טקס לכבוד יום הזיכרון תש"ע, בהשתתפות ותיקים וצעירים כאחד. באירוע השתתפו כ-350 בנות אולפנת "שעלבים" שכיבדו את זכרם של החללים בשירת המנון המחתרת וקריאת סיפורי הלוחמים שנפלו, הן אז והן בשנים האחרונות. ותיקי לח"י הניחו זרים לרגלי האנדרטה ולסיום, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן סיפרה על פעילותה במחתרת, תפקידה כשדרנית בתחנת הרדיו המחתרתי ובריחתה מכלא בית לחם.

ביער לח"י פינות ישיבה ומנוחה, שבילים לטיול ומתקני משחקים לילדים. בכל ימות השנה ניתן לסייר בו, לחסות בצל העצים וליהנות מהשלווה של עמק איילון.



הפסלת והמעצבת של האנדרטה, הגב' איילת ביתן שלונסקי מסבירה את בחירותיה לעיצוב האנדרטה:
"הרי את מקודשת לי מולדת כדת משה וישראל", שורה משירו של אברהם שטרן ("יאיר") שחקוקה על קיר האנדרטה. המולדת היא כלה, שאתה נכרתת בקדושה ברית עולם. האנדרטה לבושה לבן – המסמל טוהר בתולין, כלה, חופה. בה בעת היא מסמלת את צבע תכריכי המת ומבטאת את הזדהותם עד מוות של חללי לח"י עם המולדת. ביטוי לאהבה זו מוצא דרכו באנדרטה. על-ידי יצירת סביבה לבנה, טהורה ודוממת החודרת אל נוף היער החי ומשרטטת מסלול של יחסים מנוגדים ומשלימים בין החיים והמוות. האלמנט המרכזי מורכב משני קירות לבנים בגובה 10 מ', הפורצים אל השמיים ויוצרים משולש פתוח במרחב ובתוכו עץ זית".

איך מגיעים למוזיאון לח"י



הדרכים למוזיאון לח"י רח' שטרן 8, שכונת פלורנטין, ת"א.


אוטובוסים ציבוריים: קו אגד 83 מתחנת רכבת השלום/קניון עזריאלי/תחנה מרכזית; קווי דן: 1, 42 מתחנת רכבת השלום/קניון עזריאלי/תחנה מרכזית/תחנת רכבת מרכז; 142 מתחנת רכבת מרכז/ תחנה מרכזית; 25, 125 מדיזינגוף סנטר/אלנבי- לרדת בתחנה ברחוב דרך שלמה (סלמה) ולחצות את שדרת וושינגטון. 72, 172, 129 מדיזינגוף סנטר/אלנבי- לרדת בתחנה ברחוב העלייה פינת דרך שלמה (סלמה) וללכת על רחוב פלורנטין.

לרכבים פרטיים: כניסה לנתיבי איילון דרום ונסיעה עד מחלף קיבוץ גלויות. במחלף פונים ימינה (מערבה) ונוסעים בדרך קיבוץ גלויות עד למפגש עם רחוב הרצל, בו פונים ימינה (צפונה) עוברים את הצומת עם רחוב דרך שלמה (סלמה), ממשיכים ישר עד לרחוב פלורנטין, בו פונים שמאלה ואחר כך ימינה לרחוב שטרן.

לאוטובוס או מיניבוס: לעצור בצומת הרצל דרך שלמה (סלמה) ולהוריד את הנוסעים ליד תחנת דלק פז. הנוסעים ימשיכו כדקה ברגל ברח' שד' וושינגטון, כיוון שהרחובות צרים ואי אפשר להסתובב עם רכב גדול.

יום שלישי, 12 בינואר 2010

הצעה לשיעור בכיתה - בנושא מחתרות



הכיתה תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל חומר עיוני על אחת המחתרות- הגנה, אצ"ל או לח"י. לאחר שעיינו בחומר תכין כל קבוצה ":תעודת זהות" למחתרת שעליה קראה, הכוללת את שם הארגון, הסמל, המפקדים, ההמנון, הפעולות והמטרות המרכזיות.

לאחר מכן יקבלו התלמידים בריסטולים וכלי כתיבה ויתבקשו להכין כרזת פרסומת שתשכנע את שאר חברי הכיתה להצטרף למחתרת שעבורה הכינה את תעודת הזהות.
ניתן לשאול את תלמידי הכיתה: אילו היו חיים בתקופת טרום המדינה האם היו מצטרפים למחתרת ואם כן, לאיזו מהן ומדוע, ולקיים דיון כיתתי על הסיבות להצטרפות למחתרות השונות.
לתלמידי הכיתות הגבוהות ניתן לקשר את הדיון לגיוס לצה"ל ולהעלות את השאלות: למה אנו מתגייסים לצבא? האם יש לחייב בגיוס כל אזרח ישראלי שהגיע לגיל 18? מה לגבי ערבים וחרדים? כיצד צריכה המדינה לנהוג במשתמטים? אילו הגיוס היה בחירה, האם הייתם בוחרים להתגייס ומדוע?

אפשרות נוספת - הצגת השבועה ללח"י:

שבועת לח"י
"הריני נשבע שבועת-אמונים
למולדת, לעם, לחירות.
נשבע להקריב המצפון, החיים,
לציית, וללחום, ולמות!

לא לשוב ולצפר, לא לבגוד, לא לנטוש,
במחתרת צינוק וחזית.
כל חיי לעמוד על משמר הקדוש
לחיי האומה בעתיד.

בדמי על אדמת ישראל להגן;
בחיי – על חיי ישראל;
ושמו לקדש בגויים. כה ייתן.
כה יוסיף לי שומר-ישראל!"...

מה דעתכם  על השבועה? האם היא רלוונטית להיום? עם איזה משפט אתם מזדהים/מתנגדים ומדוע. השוו בין השבועה ללח"י לשבועה לצה"ל כיום:

הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.



הרקע להקמת מחתרת לח"י



הבריטים מגיעים לארץ ישראל

בשנים 1917-1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבש צבא בריטניה, ברשות הגנרל אלנבי, את א"י מידיי התורכים ובארץ ישראל החל שלטון צבאי בריטי. במסגרת ההסכמים שנקבעו לאחר המלחמה העניק חבר הלאומים לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל.

מהו מנדט? ומדוע קיבלו הבריטים את המנדט על ארץ ישראל?

מנדט הוא ייפוי כוח, שניתן למעצמה מפותחת כדי שתשלוט באופן זמני בארץ שאוכלוסייתה אינה מסוגלת עדיין לנהל את ענייניה בעצמה, במטרה לסייע לה להגיע לשלטון עצמי. ב-1920 א"י הייתה ארץ לא מפותחת, הבריטים שקיבלו את המנדט עליה התחייבו בין השאר לפתח את הארץ ולסייע לעם היהודי שחיי בה.הישוב היהודי בארץ ישראל שמח מאוד לבואם של הבריטים כיוון שהשלטון העות'מאני המוסלמי, לא אהד את הרעיון הציוני והערים קשיים רבים על חיי היהודים בארץ.

הצהרת בלפור

ב-2 לנובמבר 1917 כתב שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור, הצהרה שנשלחה להסתדרות הציונית לפיה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו" הצהרה מפורסמת זו שנקראת "הצהרת בלפור" עודדה את יהודי א"י וטיפחה בהם ציפיות רבות. על כן, משכבשו הבריטים את א"י הם התקבלו כגואלי הארץ.

האכזבה בישוב משלטון המנדט

אולם השמחה לא ארכה זמן רב. בתחילה, אמנם ניסו הבריטים לסייע לישוב היהודי, אולם תמיכתם זו עוררה כעס והתנגדות מצד הערבים שהיו רוב מכריע באוכלוסיית הארץ. גם לערביי ארץ ישראל היו שאיפות לאומיות וגם הם רצו להשיג שלטון עצמי בא"י. הם דרשו לבטל את הצהרת  בלפור והביעו את התנגדותם לציונות במעשיי אלימות והתפרעויות שכונו 'מאורעות'. המאורעות הראשונים פרצו בתר"פ -תרפ"א (1920-1921) ביפו והתפשטו למושבות היהודיות בשרון. הערבים התקיפו ושדדו בתים וחנויות של יהודים. מספר ההרוגים היהודים הגיע ל47 ו- 140 איש נפצעו.


בעקבות מאורעות 1920, הוקם ארגון ה'הגנה'. התקפות הערבים על הישוב היהודי הובילו להקמת ארגון שיוכל להגן על כל הארץ. ארגון ההגנה הוגדר כארגון כלל ארצי, התנדבותי. שורותיו היו פתוחות לכל.
בתרפ"ט 1929, בעקבות סכסוך על זכות התפילה בכותל המערבי פרץ גל נוסף של מאורעות. במאורעות אלו הוכיחה ההגנה כושר פעולה גבוה. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות של ההגנה הפגיעה ביהודים הייתה מינימלית וההתקפות על הישובים החקלאיים נהדפו. חברי ה'הגנה' הצליחו אומנם לשמור על ישובים רבים, אולם חלק מהישובים היהודים נשאר מופקר.הטבח הגדול ביותר היה בקרב יהודי חברון.


חלקים מהישוב היהודי ראו במאורעות אלה סימן לכך שמדיניותה של ההגנה כנגד הערבים מתונה מידי. בקרב הנהגת הישוב התנהל ויכוח כיצד נכון להגיב כנגד התקפות הערבים: בהבלגה או בהתקפה. מדיניות ההבלגה לא נשאה חן בעיניי חלק מהחברים, שסברו שיש לנקוט ביתר כוח ובפעילות התקפית נגד הערבים ולפעול גם נגד הבריטים. בעקבות זאת פרשו מהגנה ב1931 חלק מחבריה בהנהגתו של אברהם תהומי, מפקד הארגון בירושלים, והקימו את ארגון 'הגנה ב' שלאחר מכן נקרא האצ"ל: הארגון הצבאי הלאומי בא"י. מרבית אנשיו היו צעירים, מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, שקראה לבדוק מחדש את מדיניות שיתוף הפעולה עם הבריטים ולנקוט קו תקיף כנגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הנהגת הישוב וה'הגנה' לא ראו בעין יפה את הקמת האצ"ל, ובין הצדדים שרר מתח שגבר כל הזמן.

בין השנים תרצ"ו- תרצ"ט (1936-1939), בעקבות הגעת גלי עלייה והתפתחות הישוב היהודי בארץ, הכריזו הערבים על שביתה כללית, חרם ומצור כלכלי על הישוב. צעדים אלה ננקטו משלא התקבלו תביעות הועד הערבי העליון להפסיק את העלייה, לאסור על מכירת קרקעות ולהכריז על עצמאות ערבית בפלשתין. בד בבד פרצו מעשי טרור שכונו "המרד הערבי הגדול".
בשל השביתות בקרב ערביי הארץ חלה בישוב היהודי התפתחות כלכלית ראויה לציון, נבנה נמל בת"א וקמו עשרות ישובים ברחבי הארץ במסגרת התיישבות חומה ומגדל.
במקביל החל השלטון הבריטי לסגת אט אט מהתחייבויותיו לציונות, נסיגה זו הגיעה לשיאה עם פרסומו של הספר הלבן.

הספר הלבן

הספר הלבן היה קובץ חוקים שפרסמו הבריטים ובתוכו מסמכים רשמיים העוסקים בבעיית ארץ ישראל. בספר השלישי שפורסם במאי 1939 הכריזה הממשלה הבריטית על כוונתה להקים תוך עשר שנים מדינה פלשתינאית עצמאית עם רוב ערבי בכל שטח ארץ ישראל. הספר הטיל הגבלות חמורות על עליה יהודית ועל מכירת קרקעות ליהודים, וקבע כי בחמש השנים הבאות יורשו לעלות בסך הכל שבעים וחמישה אלף יהודים ולאחר מכן תהיה העלייה תלויה בהסכמת הערבים, שיהיו שליטי ארץ ישראל.
בישוב היהודי בארץ ישראל שררה תחושת כעס ואכזבה, עד כדי הרגשת בגידה על מדיניות הפיוס שנוקטים הבריטים כלפי הערבים. בעקבות פרסום הספר הלבן החל האצ"ל לבצע פעולות נגד מטרות בריטיות. הפעולות התמקדו בפגיעה ברכוש כגון: מבנים ומתקנים ממשלתיים, קווי טלפון, מתקני חשמל, מכוניות משטרה, בתי דואר ובית השידור הממשלתי, פסי רכבת ותחנות רכבת. האצ"ל החל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, עיתונים וכן באמצעות תחנת הרדיו המחתרתי "קול ציון הלוחמת".


ב-1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים פלשו לפולין בכוונה להשתלט על אירופה, ובהמשך על אפריקה ועל המזרח התיכון. מול הגרמנים ובעלי בריתה ניצבו "בעלות הברית"- בריטניה ומושבותיה, בהמשך ברית המועצות ואחריה ארה"ב.
בקרב הישוב היהודי התעוררה מחלוקת: כיצד עלינו לנהוג כלפי הבריטים בשעה זו? האם להמשיך במאבק נגד הבריטים והספר הלבן או להצטרף לבריטים במלחמה נגד הגרמנים? דוד רזיאל מפקד האצ"ל סבר, כמו רובו של היישוב, כי אין להילחם בבריטים בשעה שהם נלחמים בגרמניה הנאצית והורה להפסיק את כל ההתקפות כנגד בריטניה.
כל עוד מלחמת העולם השנייה מתנהלת, הכריז רזיאל, האצ"ל לא יאבק בבריטים אלא יסייע להם ככל האפשר במלחמתם באויב הגרמני. פרסום ההודעה הביא את הבריטים לשחרר את מפקדי האצ"ל ממעצר, וחלק מאנשי האצ"ל אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. כמוהם נרתם רוב רובו של הישוב היהודי בארץ לסייע לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים, בהתאם לסיסמתו המפורסמת של דוד בן גוריון:"אנו נילחם במלחמה זו לצד בריטניה הגדולה כאילו לא היה הספר הלבן, ונילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".

אולם לא כל חברי האצ"ל ראו בעין יפה את הפסקת המאבק בבריטים, מה גם שההחלטה לא התקבלת על דעת כל חברי המפקדה. בראש המתנגדים להפסקת האש עמד אברהם שטרן (יאיר). הוא זעם על כניעתו של רזיאל בפני הבריטים ויחסיהם התערערו מאוד:" הבריטים הם האויב, בשום אופן לא נתחנף אליהם", הצהיר שטרן באוזני מקורביו. בריטניה, אמר, שולטת בארץ באמצעות דיכוי ובכוח הזרוע ואין סיבה שהעם הנכבש ישתף פעולה עם הכובש הזר, ששאיפותיו מתנגדות לשאיפות החירות של העם היהודי. בריטניה, הדגיש שטרן, נלחמת בהיטלר מפני שהוא מסכן את קיומה ולא כדי להציל יהודים, ובמקביל היא ממשיכה להילחם בעם היהודי בארצו. אם יש הצלה ליהודים מגרמניה הנאצית הרי היא רק בעליה לארץ ישראל, אולם את ההצלה הזו מונעת בריטניה בכך שהיא סוגרת את חופי הארץ בפני פליטים מאירופה ואוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל. ולכן: "כלפי עמנו, גרמניה הנאצית ובריטניה היו מאוחדות בחזית אחת. שתיהן עשו להשמדתנו". אברהם שטרן האמין כי צריך לנצל את חולשתה של בריטניה, העסוקה בחזיתות אחרות, כדי לקדם את העניין הציוני.
העימות בין דוד רזיאל לאברהם שטרן היה בלתי נמנע. שטרן פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים בקיץ 1940 ארגון מחתרתי חדש, שנקרא בהתחלה 'האצ"ל בישראל' ומשנת 1943: לח"י – לוחמי חירות ישראל.


lehi.org.il